מחשבות על לשון כרותה ומעשה כריתה

האם אני מפקיעה את הטקסטים ממקוריותם, מכותביהם, או שאני הופכת את הסיפורים לחיה שלישית, שאני שותפה שוות ערך ליצירתה לצד המתרגמים ועורכי התרגום? העורכת הספרותית של "בלשון כרותה" מספרת על תהליך העבודה על קובץ הפרוזה הפלסטינית שיצא לאור בסדרת מכתוב.

 

רחל פרץ

 

לשון כרותה היא ראשית לכול ההגדרה של טקסט מתורגם. כל מה שמשוקע בטקסט המקורי כמובן מאליו – נכרת ממנו במעשה התרגום. מה נכרת? קודם כול, עילת הטקסט – הנמענים הטבעיים שלו, שהטקסט הוא בשר מלשונם, שהטקסט מיועד להם, חלק בלתי נפרד מעולמם, מהנופים שלהם, מהניגון של חייהם. פרשניו הטבעיים של הטקסט נכרתו. שותפיו.

מה עוד נכרת? המרבצים הלשוניים שהטקסט צמח מהם – הדיבור היום-יומי, השתיקות, המרווחים, מטבעות הלשון, הספרות והשירה, המשחקים הסמויים והגלויים שהטקסט המקורי משחק עם הקרקע שהצמיחה אותו – כל זה נכרת במעשה התרגום. 

מעשה התרגום שותל מקבילות של המקור באדמה חדשה. נמענים חדשים עם עולם לשוני, חווייתי, גיאוגרפי, פוליטי ותרבותי אחר לגמרי, נמענים שהם אורחים בעולמו של טקסט שהוא בבואתו החדשה של המקור. בבואה שהתשתית הלא מדוברת שלה היא מהותה הכרותה. על המהות הכרותה הזאת צומחת מהות שכל הווייתה היא מחווה אדירה, מאומצת, משתדלת, נכשלת מראש, למקור הנעדר, הנמחק, הכרות. ועם זאת – אין בעולם מעשה תרבותי מופלא ונאצל יותר ממעשה התרגום, שבלעדיו לא היה עולם. 

במקרה שלנו נוספת לכל זה עובדה מכרעת: שפת המקור היא שפתו של מי שנחשב זה עשרות שנים אויב ישיר, שפחד, שנאה, ניכור, התכחשות, אשמה, בוז, התנשאות ובורות הם חלק בלתי נפרד מהיחס אליו. אויב שהוא, נרצה או לא, גם בן-דוד. קרוב משפחה. שותף לסיפור ההיסטורי והדתי המכונן, ובו-בזמן שכן קרוב לשעבר של חלק עצום מיושבי הארץ הזאת, שעלו ממדינות האזור.

תרגום המקור המורכב הזה הוא אפוא פעולה שאין שום דרך להתייחס אליה כאל מעשה תרבותי שגרתי. הוא יהיה תמיד מחווה פוליטית רבת-משמעות – החל מדע את האויב, נכס את האויב, מחק את האויב, התנחל אצל האויב, וכלה בהושט אל האויב יד מתווכת, ידידותית, סקרנית, משתפת פעולה, שוחרת שלום, ולכן חותרת תחת רובו של קהל הנמענים שלה. 

לתוך הסבך הזה, ולמעשה אחרי ככלות הסבך הזה, אני נכנסת, העורכת הספרותית. 

אחת השאלות היסודיות שעסקתי בהן לפני שהתחלתי במלאכת העריכה היתה מי הוא מושא הדיאלוג העיקרי שלי. האם הוא מיזם "מכתוב" המפואר, על חבר המתרגמים ועורכי התרגום שלו, האג'נדה המורכבת שלהם, "הפרפורמנס הזהותי", כפי שכינה אותו יהודה שנהב, העורך הראשי של ההוצאה? "אקט של התערבות תרבותית ופוליטית שמכילה נאמנויות צולבות ומאבקים רגשיים", כך כתב שנהב באחרית הדבר שלו לקובץ. מה חלקי בהתערבות הזאת, אני שאינני חברה אורגנית בחבר היוצרים הזה? מה אני עושה עם העובדה שכמה מהסיפורים כבר פורסמו בישראל בעבר בתרגומים שונים, בלי עריכה ספרותית? מה היא בכלל עריכה ספרותית של טקסטים מתורגמים? של מהויות לשון כרותות? הבחנתי, למשל, שרבים מן הסיפורים כתובים במעין הדהוד לשפת סיפור-הסיפורים, מחווה אינטנסיבית לעולם שבו טקסטים נמסרו בכל הגוף – בהטעמות, במחוות גוף, בהצפת המסרים המוכמנים. כלומר, הם נשענים על האוזן השומעת, לרוב בחברת אחרים, כחוויה קהילתית, ולאו דווקא רק על העין הקוראת. מה לעשות עם העובדה הזאת? עד כמה לשמור על הישירות הגלויה, המפורשת והמפרשת הזאת, ועד כמה לנכש מן הטקסטים את הדיבוריות המיידית הזאת לטובת מעשה לשוני דמום, פרטי, קבוע, מקודד? איך לנהוג כשאני סבורה שפסקאות מסוימות בסיפור מכבידות עליו, או כשהסיפור נגרר אחרי הקדמה מיותרת, או שסופו הנהדר, החד, מתרחש שורות רבות לפני הסוף שהכותב יצר לו? איזו התערבות שלי, מודעת יותר או פחות, עלולה לפגוע במה שאני מכנה ה"משתמש", משמע הכותב שיש לו סיבה משל עצמו לכתוב את סיפורו כך בדיוק ולא אחרת? מה אני עושה כשאני מבחינה שהסיפור "חכם" יותר מכותבו, משמע נושא אפשרויות ומשמעויות שאילו הכותב היה מודע אליהן, היה מנכיח אותן באופן מדויק יותר, מודע יותר? 

ועוד לא אמרתי כלום על המתח שבין הערבית הספרותית לזו המדוברת, שנכח מן הסתם ברבים מהטקסטים המקוריים ותורגם באופן שלא תמיד אִפשר לי, העורכת, להבחין בו. שלא לדבר על אין-ספור תפיסות מודעות יותר או פחות שלי עצמי בנוגע ל"סיפור טוב". 

לפי סדר הדברים הטבעי, עריכה ספרותית נעשית על טקסט מקורי, רצוי מול הכותב, אפילו בנוכחותו ממש, כשהוא שותף להכרעות, בעל המילה האחרונה. מהלך שבו הכותב והעורכת חולקים את אותו עולם לשוני, תרבותי, חברתי, היסטורי. מעשה התרגום ייערך, אם בכלל, אחר כך, על טקסט ערוך לעילא, שכל מילה בו היא סופית. והנה כאן – את מי אני עורכת? מה גורלו של המקור שאת תרגומו ערכתי כאילו היה מקור בעצמו? מה קורא הנמען דובר העברית של הטקסט הערוך על ידי? סיפור של מי? 

כל השאלות האלה ועוד רבות אחרות היו המוזיקה שליוותה אותי בכל חודשי העבודה הללו, שהיו מהמרתקים שידעתי. בסופו של דבר, יחסי האני-אתה, האינטימיות הבובריאנית שאין בלתה, התנהלו ביני לטקסט התורן בצלם של רחשי הרקע שמניתי קודם. האם אני מפקיעה את הטקסטים ממקוריותם, מכותביהם, או שאני הופכת את הסיפורים לחיה שלישית, שאני שותפה שוות ערך ליצירתה לצד המתרגמים ועורכי התרגום? במי בגדתי ולמי הייתי נאמנה? 

בקוראי את הקובץ בלשון כרותה, אני חשה שוב את ההשתאות העמוקה מהמגוון, מההבדלים המרתקים בין הקולות, בין העולמות, ובו-בזמן מזהה את אותות ההיסוס, הזהירות, את המקומות שבהם ידי היתה בוטחת, כאילו קמו ועלו מול עיני עשרות סיפורי האהבה שניהלתי בחודשי העבודה על הספר הזה, על נפתוליהם, על העליות והמורדות שהיו בהם – עם סיפורי הנשים הכותבות בספר הזה, שעצרו את נשימתי מרוב אלם, כאב ומלכוד; עם שגרת הכיבוש הרעה שנרקמה ברבים מהם על צדדיה המפתיעים, על צלם האנוש המופלא שנשמר בהם; עם הסיפורים הסוריאליסטיים המסחררים, שופעי הדמיון; עם ההומור העמוק בכל כך הרבה סיפורים כאן, הומור חכם שראה הכול. סיפורי האהבה הרבים המובאים כאן, הרומנטיים כל כך, השונים כל כך מסיפורי אהבה מערביים שקראתי. ובמרחק, כל הזמן, כמו פאטה-מורגנה המתחדדת ומיטשטשת חליפות, הבהב לי העולם השלם, החי, האורגני, הנסתר מעיני ומעולמי, שממנו נחצב, או שמא נכרת, הספר הזה, ועד לרגע זה אני לא בטוחה אם הייתי שותפה למעשה בריאה או למעשה כריתה, למעשה חילול או למעשה תיקון.

לסיום אני רוצה לומר שהספר הזה ראוי לקריאה משמעותית, ביקורתית, חוקרת, מפענחת. כל סיפור כאן, לעצמו וכחלק מן האסופה הזאת, מעורר מחשבות גדולות, מחכה לקוראים שיפתחו בו דלתות ואפשרויות. אביא כאן קטע מאחד הסיפורים הראשונים בו, "הקללה" (בלשון כרותה, עמ' 16), של מוחמד עלי טאהא, שתרגם יוני מנדל וערכה את התרגום חנאן סעדי, שניים מהאנשים הנפלאים שהעבודה הזאת הכניסה לחיי. מוחמד עלי טאהא הוא יליד 1941, כבן 80 היום, שכפרו מיעאר נהרס ב-1948, והוא חי עד היום בכפר כאבול, בגליל המערבי. הוא בוגר אוניברסיטת חיפה, פרסם עשרות קובצי סיפורים, רומנים, ספרי ילדים ומחזות, וספריו ראו אור במצרים, בירדן ובלבנון ותורגמו לשפות רבות. זה סיפור מצחיק וחכם, שעוסק במופרכות של הקללה, בזיקה המבלבלת שלה לקודים של "כבוד", ובו-בזמן בכוח המכונן שלה בדיאלוג בין אנשים, בין תרבויות. הקטע שאקרא מבטא במובן מסוים, ובחיוך מר, משהו מהזיקה שלי אל הספר הזה.


***


חברי הטוב אבו מוחמד, צדיק בן צדיק, סיפר לי שזמן קצר אחרי שהוקמה מדינת ישראל יצא פקיד של משרד המיעוטים, מישהו ששמו הפרטי אינו חשוב אבל שם משפחתו בּוּכְרַא, אל אחד הכפרים הערביים בגליל. בגלל הבהלה שאחזה עדיין בתושבים ומשום שהפקיד עצמו טרם התמצא במרחב, החליטו "בני המיעוטים" לשבור את הקרח ולכבד את האורח ביחס מיוחד. אחד השיח'ים הבין את גודל ההזדמנות שנקרתה בדרכו וביקש לשאת דברי ברכה מיוחדים. "כמה אנחנו שמחים שהאדון בּוֹ-חָרָא הגיע לכפרנו", אמר, וכמה מילדי הכפר החליפו צחקוקים ביישניים. "איזה כבוד גדול אתה מעניק לנו, אדון בּוֹ-חָרָא", הוסיף, "וכמה נאה חליפתך ביום קיץ זה, מר בּוֹ-חָרָא", חזר ובירך את הפקיד. האדון הנכבד חש כנראה שהברכות המורעפות עליו רבות מהרגיל, קירב את שפתיו לאוזנו של המתורגמן ושאל אותו מהי המילה שחוזרת שוב ושוב בנאומו של השיח'. המתורגמן לא היסס. הוא קירב את שפתיו לאוזנו של הפקיד המיוזע ולחש: "המילה הזו היא אתה, אתה הוא אדון בּוֹ-חָרָא". פניו של הפקיד התכרכמו ושפתו התחתונה השתפלה בעווית. וכך, בדיוק בזמן שהשיח' הנלהב אמר לקול מחיאות הכפיים הסוערות כי "אנו עומדים כאן נרגשים מעצם העובדה שאדם יקר ששמו הולך לפניו, אדון בּוֹ-חָרָא, בוחר להגיע דווקא לכפר שלנו", בדיוק אז התפרץ הפקיד לדבריו בפנים אדומות ובנחיריים עשנים. "אני בּוּכְרַא", צעק, "אני לא בּוֹ-חָרָא". הכול השתתקו, והשיח' הביט בו ואמר, "נכון, אדוני, החרא לא בו, הוא בך". המתורגמן תרגם באוזני הפקיד את המשפט האחרון בהיסוס אך בדיוק נמרץ. חברי אבו מוחמד טוען שכאן מסתיים הסיפור. אין הוא זוכר בדיוק מה קרה לאחר מכן.

 

*את הדברים נשאה רחל פרץ, העורכת הספרותית של "בלשון כרותה", במהלך אירוע שהתקיים לכבוד הקובץ בתולעת ספרים, תל-אביב, ביום 27.2.20.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *