גלידה במכונית

עמדתי ופני לשמש היוקדת וראיתי איך כל תוכניות הקיץ שלי מתנפצות. רסיסים חסרי ערך התעופפו סביבי, נשחקו והתאדו. סיפור קצר מאת תמארה נאסר.

מאת: תמארה נאסר

מערבית: לואי ותד

עריכת תרגום: רוני ברדה

עמדתי ופני לשמש היוקדת וראיתי איך כל תוכניות הקיץ שלי מתנפצות. רסיסים חסרי ערך התעופפו סביבי, נשחקו והתאדו. קרני השמש חוררו את בשרי. הרגשתי את איברי מתנפחים כפירות שהרקיבו. כשלתי לפינה מוצלת וקרסתי אליה מובסת ומסוחררת.
היא הניחה יד כבדה על כתפי.
"תירגעי, אחות. זה רק רישיון".
ראשי קדח.
"מה תירגעי? לא רוצה להירגע!".
היא הגישה לי בקבוק מים, ואני לגמתי וירקתי, לגמתי וירקתי. היא תחבה את ידה לתיק וחיפשה משהו כדי למחות בו את פני, לשווא. היא אמרה שוב ושוב שהכל יהיה בסדר, שאני מגזימה. האירוע שקדם להתקף החרדה הלך והיטשטש. כבר לא בכיתי על רשיון הנהיגה שהמשטרה ובית-המשפט הישראליים הכריזו על פקיעתו. בכיתי על משהו שאיבדתי לפני זמן רב. דבר שמעולם לא היה לי. קמתי על רגלי.
"אני נרגעת. לא יודעת מה קרה לי. זה רק רישיון".
היא חייכה, ולאחר רגע היו גם פניה שטופי דמעות.
"בואי ניסע מפה", אמרה.

ישבתי מאחורי ההגה. מבעד לחלונות המכונית העולם נראה פתאום בהיר וצלול במידה לא טבעית. נדמה שאפילו הצבעים חורגים ממסגרותיהם.
"מה עכשיו?", היא מלמלה.
"לא יודעת".
שתקנו דקות ארוכות. חשתי כאילו אני נוהגת את המכונית בין שתי גדות, גדה אילמת וגדה מדברת. היא הוציאה מתיקה את הנייד וסימסה בשני אגודלים שנראו לי כנאבקים על המסך. הפכתי בראשי את שאלתה. האם רימזה לתוכניות הקיץ האבודות שלי? ואולי רק רציתי שתתכוון אליהן? או שזו היתה שאלה שנועדה לפתוח שיחה מכוננת? האם התכוונה ל"מה עכשיו" במובן האונטולוגי, מה עכשיו ומה אחר כך ומה לפני כן ומה עם אללה? ראשי המה מלים שקצותיהן חדות כסכין.
"אני חושבת לבקר את ההורים", אמרתי.
"למה, מה קרה?".
"לא יודעת".

השמש הלכה והתקדמה לרום השמים. הרגשתי כאילו היא מהפכת אותי מצד לצד על מנגל הגיהנום, חורכת את עורי. עצרתי את המכונית לצד המדרכה.
"טוב, תעדכני אותי כשתגיעי".
הינהנתי והבטתי בה מתרחקת לכיוון מדרגות הדירה, בעוד אגודליה חוזרים להיאבק על המסך הקטן. כשנעלמה מעיני לחצתי בכל כוחי על דוושת הגז. למי איכפת מהחוק היום. הרי כבר לקחו לי את הרישיון. הדבר הגרוע ביותר שיוכלו לעשות לי יהיה לזרוק אותי לכלא. האם זה מה שאני רוצה?

המכונית טסה. עברתי בין תחנות הרדיו השונות: רדיו אלשמס, גלגל"צ, קול ישראל, אלמדא, סאווה. כיביתי את הרדיו. נזכרתי במלותיו הנוזפות של אבא, המזכיר לי תמיד לוודא שהביטוח בתוקף, למהר לטסט בירכא, לבדוק שוב ושוב שמן ומים, להרים את האמברקס עד הסוף. מנין המחשבות האלה דווקא עכשיו. הרי לא המלים המוכרות שלו הן שזורות אימה בלבי.

השמש בערה. המזגן פלט אדי אוויר קלושים. עורי נטף. איך זה שהצמיגים אינם ניתכים בחום הזה? אבא מספר תמיד שבילדותי נהגתי לשאול את השאלה הזו בכל קיץ, ותשובתו היתה מוכנה תמיד. "איך יתמוססו? אנחנו בני-האדם נימס ונתפרק הרבה לפני הצמיגים האלה". ואז היה יוצא מהמכונית ואני הייתי עוקבת אחריו בזמן שהיה ממלא אוויר בגלגלים, חיוך על פניו. האם באמת חייך, או שמא היתה זו עווית מחמת השמש שקפחה על ראשו?

הבטתי במחוג הדלק, עדיין יש די. שיחקתי בכפתור המזגן. הטלפון צייץ. הודעה. "נו, הגעת?". הצצתי במסך והטלתי את הטלפון על המושב שלידי. פתאום עלה בי זיכרון ישן: היינו במכונית, אבא הסיע אותי בחזרה מבית-הספר. בדיוק סיימתי להתענג ארטיק גלידה גדול, ובהינף יד ראוותני הטלתי את המקל הלח למושב האחורי. נראה שחשבתי שיש במחווה הזו משהו חינני. אבי האט ועצר בצד הדרך. צעקותיו נדמו לי כנובעות מעמקי העולם.
"דימה, המכונית היא כמו בית, ראבק, כמו בית, דימה! כך את מתנהגת בבית שלך? כך תתנהגי בבית שלך בעתיד? בימינו אדם מבלה במכונית כמעט אותו זמן שהוא מבלה בביתו. עלייך לדאוג למכונית כמו שאת דואגת לעצמך ולבית שלך!".
כשהגענו הביתה אמא העיפה בשנינו מבט ושאלה מיד מה קרה.
"הבת שלך מתייחסת למכונית כמו לפח אשפה", אמר אבא.
אמא טפחה על כתפי: "חביבתי, מעלש, לא קרה כלום, המכונית בשביל אבא שלך היא כמו אשתו. הלוואי שהיה דואג לי כמו שהוא דואג לגרוטאה המחורבנת שלו".

התייאשתי מהנסיונות לתקן את המזגן ונכנעתי לחום. הגברתי את המהירות והעפתי מבט אל הטלפון הזרוק. "נו, הגעת?". לאן אני נוסעת בכלל, הרי אני יודעת שהבית ריק בשעות האלה. האטתי והרמתי את הטלפון. הצצתי בו שוב, העפתי מבט בכביש, חזרתי להסתכל בטלפון ושוב בכביש. במרחק רב ממני עמד יצור באמצע הדרך. אולי כלב. כשהתקרבתי מעט נדמה לי כתן, אולם כשעצרתי מולו התברר כחתול. מדוע אינו נמלט מהמכונית הנוסעת? כמה בודדה החיה הזו, חשבתי, ושוב כיסו הדמעות את פני. גלידה. אני רוצה גלידה. עצרתי את המכונית בצד הדרך וכתבתי: "אני מסתובבת וחוזרת".
כשהרמתי את מבטי, היה הכביש ריק.

 

*הסיפור תורגם לפי מודל התרגום הדו לשוני והדו לאומי של מכתוב. על כל תרגום עובדים בנוסף למתרגם גם עורך תרגום בערבית ועורך תרגום בעברית; לבד מהשבחת איכות התרגום, תהליך זה מאפשר תנועה בין השפות ומונע יצירת חיץ ועיסוק בלעדי של יהודים בעברית וערבים בערבית.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *