ההתנגדות באמצעות חולשה / זיאד ח'דאש

באמצעות לחיצה על הדק ההיגיון, ולו פעם אחת, כשאנחנו באמצע דרכנו;

בשימת לב פעם אחת בלבד בכל עשר שנים כי ההתנגדות אינה מתמצה אך ורק ביריות רובה;

בהפסקת הקריאות לסלאח אל-דין, כיוון שהוא עסוק בלהיות מת כבר מאות שנים;

בעצירת הנגינה המפחידה על תופי דמנו בעודו ניגר;

בהפסקת הפיכת חלקי גופותיהם של ילדינו וזעקותיהן של אמהותינו להמנון, לתוכנית לימודים ולדגל, הנחשבים מורי דרך לניצחון ולבניית הזהות, כהוכחה לאמונה או כסולם המוביל לריצויו של האל;

באמצעות שימוש בצד אחר, נסתר, של מוחנו המלא ביצר נקמה, בגבורה ובהתרגשות הידע;

באמצעות תחושת צער לנוכח מותם של ילדינו במקום הריקודים, החלפת הברכות וצהלולי השמחה של הנשים;

בבנייתו של האדם הפלסטיני שלא על בסיס הסיסמה "ח'ייבר ח'ייבר, יהודים", כי אם על בסיס החירות והשוויון לעמנו;

על ידי פיתוחה מחדש של תפישת הניצחון כך שתהפוך לראייה בהירה, לבינה ולאנושיות;

במתן מענה למעשי הטבח של הכיבוש, בדרך של עמידה איתנה ואחדות ולא בהקראת פסוקי קוראן ובהוצאת שיעורי ההיסטוריה מהקשרם;

בחיסולה של התופעה של מה שנראה כדחלילים שבטיים במאבק הלאומי שלנו;

בקבלת העובדה כי זכותו של האחר לגזוז את שערו בדרך שונה מן הדרך שלי;

בדיכויו של הכיבוש באמצעות דיבור על השלום; בהרעלתו באמצעות חולשתנו ובהיותנו עם חסר אונים הכמה לחירות ולא לדם;

בהבאתו לכלל בלבול באמצעות תרבותנו, באהבתנו לשירה ולתיאטרון, בחיבתנו לסנדרה בולוק, בשמחתנו על קיומה בפעם הראשונה של אקדמיה לדרמה בפלסטין (למשל), שלצדם של מוסדות נאורים רבים כדוגמת מוסד אל-קטאן (מוסד חינוכי-תרבותי ברמאללה), האקדמיה לאמנויות, "אל-מחטה" (הגלריה הראשונה לאמנות חזותית ברמאללה) ועוד. הם המענה התרבותי לזרמים הפונדמנטליסטיים ולכיבוש;

לא בקריאה לאינתיפאדה מזוינת שלישית, שהכיבוש מחכה לה בקוצר רוח כדי שיוכל לתת לנו לטעום מאסונותיו, מן המוות שלו ומן הפגיעות שלו שכמו כבר התפוגגו מזיכרוננו;

באמצעות התעקשות עיקשת על העקרונות; באמצעות בהירותם של העקרונות ובאמצעות מוות בחוכמה ובפיקחות על העקרונות הללו, למען חיים מכובדים שאנו חולמים עליהם – לא למען המוות לכשעצמו – ומבלי להרוס אותם או לעוות אותם במסתורין ובמיתוסים;

באמצעות מתן כבוד לתרבויות הידע והיפתחות לחידושים שהן מציעות;

בציפייה לפלסטין העתידית, אך כזאת שתהיה פרויקט של שחרור הומאני התומך בתרבות הידע ובקידמה האנושית, ולא בשל היותה אלוהית מעצם קיומה, מרכז הקיום, או מגדלור של הוודאות המוחלטת;

בקבלה של התפישה המכירה ברבגוניותן של התחושות, הלאומים, הדעות, הנטיות ובמתן כבוד לכך;

בהוראת חשיבותם של ערכי הדיאלוג, השיח, ההקשרים הלוגיים והניתוח לתלמידים בבתי הספר שלנו, כדי שלא תשטה בהם רמאותם של המוכן ברגע, של הכתוב מראש, של הברור מאליו ושל הצפוי;

בניפוץ החומות המקיפות את בתי הספר שלנו, כדי שמוחותיהם של תלמידינו יוכלו לנדוד להם אל האופק וליהנות ממשמעותו הגלקטית וכך יחשבו מחדש על מושגי המוות, המולדת, החיים והעולם ולא ייוותרו אסירים של האשליה המרגיעה של הגואל האלמוני העתיד לבוא;

באמונה כי ישנם יהודים שהם שותפים לדמנו ובני ברית לחלומנו, וכי מספרם גדל ככל שאנו הופכים מודעים יותר, מאוחדים יותר, תמימי דעים יותר באשר לדרך ועיקשים יותר בהגדרת מטרותינו הלאומיות; בוויתור על תיוג וסטריאוטיפיזציה חסרי הקשר כלפי הזהות של היהודי ובהבנה כי הכיבוש הוא גם האויב של היהודי;

באמצעות חולשתנו;

בהיותנו יחידים, נדכאים, נתונים במצור;

באמצעות התבודדותנו;

באמצעות לובנן הבוהק של מטרותינו;

באמצעות שמירה על אנרגיית החיים שלנו;

בנסיעה אחרי ספינתו השיכורה של ארתור רמבו;

בהתרגשות עד דמעות כאשר אנו רואים הצגת תיאטרון בקסבה;

בהישארות ערים עד השעה ארבע בבוקר, כשאנו שולפים את השמש מן הפיג'מה שלה בטרם ההתייצבות הקבועה שלה במועד, כדי שתיפגש עם הירח ואנו נצפה בלא ייאמן;

בהתרחקות מן ההגזמה, הרעש והצלצולים בסיסמאות;

במתיחות אקזיסטנציאליסטית עם העשב של וולט ויטמן;

בצחוק על הקמצנים של אל-ג'אחז;

בתחושת זרות יחד עם הזרות של אל-תווחידי;

בקריאה של סיפור סיני עתיק שמצאנו ממש במקרה, תוך כדי שאנו מחפשים מידע על חייה של ז'אן ד'ארק; רק כך תזדמן לנו פגישה עם החירות.

* פורסם לראשונה ב"אל איאם" ב-27.1.2009

One thought on “ההתנגדות באמצעות חולשה / זיאד ח'דאש

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *