דרשת יום ראשון / מרואן מח'ול

שיר שנכתב על רקע הניסיונות הגוברים לעידוד גיוסם של ערבים־נוצרים אזרחי ישראל לצבא. תירגם מערבית והקדים דבר עידן בריר

"דרשת יום ראשון" הוא שיר חדש של המשורר מרואן מח'ול, יליד פקיעין שבגליל, שנכתב על רקע הניסיונות הגוברים לעידוד גיוסם של ערבים־נוצרים אזרחי ישראל לצבא. השיר בנוי כדרשה, בהשראת דרשת יום השישי ("אל־ח'וּטְבַּה") הנהוגה במסגדים. בשיר שלפנינו, "מְשַׂחֵק" מח'ול עם מקומם של הפרטים בחברה: הוא משים עצמו, משורר שדתו נוצרית, בנעליו של הדרשן המוסלמי, וזועק שלא להתפתות למדיניות ה"הפרד ומשול" הישראלית, המבקשת להשתמש בפחדיהם של הנוצרים מפני התנועות הג'יהאדיסטיות ולגייסם לצבא הישראלי. השיר זרוע שלל הפניות לברית החדשה וארמזים שונים לספרי הקודש האחרים. רבים מבתי השיר נפתחים ב"אשרי", הלקוח מן הדרשה על ההר של ישו. במקום אחר בשיר מוזכרים האמגושים, שהגיעו מארץ המזרח לבית לחם כדי להשתחוות לישוע הילד. בשיר נזכרים גם "קאנא אשר בגליל", המלאך גבריאל, וכן מאורע הצליבה.

בביקורו בביירות בחודש יוני האחרון בחר מח'ול לפתוח עם שיר זה את אירועי פסטיבל השירה בו לקח חלק, שהשתתפותו בו עוררה עניין רב בלבנון ומחוצה לה. העניין הרב סביב שירו זה של מח'ול הביא לכך שלאחרונה הוא הולחן ופורסם בגירסה שחציה הקראה של השיר בקולו של מח'ול וחציה השני שירה, בקולה של הזמרת הלבנונית הנודעת אוּמיימה אל־ח'ליל.

 

קוּם
מִמּוֹתְךָ הַזְּמַנִּי, יֵשׁוּעַ, וּמְחַל לַכּוֹבֵשׁ.
זוֹהִי הַבְטָחַת אֱלֹהֶיךָ שֶׁאֵין לְהָפֵרָהּ.
בּוֹא,
הִתְפַּלֵּל לִשְׁלוֹמָן שֶׁל הַמֶּמְשָׁלוֹת הַמְּחַסְּלוֹת
אֶת כֹּל הַצִּוּוּיִים שֶׁבַּתּוֹרָה.
הִתְגַּיֵּס!

שְׁכַח אֶת שֶׁנָּעֲצוּ בְּכַפּוֹת יָדֶיךָ.
אַל תְּחַטֵּט בְּפִצְעֵי הָאֵל.
לֹא צְלָבוּךָ, יַקִּירִי. בַּל תִּשְׁגֶּה בְּאַשְׁלָיוֹת. אֱמֹר:
טָעִיתִי בַּאֲשֶׁר לַיְּהוּדִים
וּבָאתִי מִשַּׁעַר הָרַחֲמִים כְּדֵי לְנַחֵם
בַּגְּמוּל הָאֱלֹהִי עַם סוֹרֵר וּמוֹרֶה.

חָלַף לוֹ הַזְּמַן,
אָנוּ חַיִּים בִּשְׁנוֹת הָאַלְפַּיִם לְהֵעָלְמוּתְךָ מֵרָצוֹן
וְכָעֵת עָלֵינוּ לְשָׁרֵת
אֶת מִי שֶׁחִלֵּק אֶת הֶעָבָר כְּאַוַּת נַפְשׁוֹ;
נַרְעִים בְּצַהֲלוּלִים לַהוֹוֶה שֶׁלָּנוּ מִתּוֹךְ אֲסוֹנוֹתֵינוּ, עַל גַּבֵּי הָהֲרִיסוֹת.
יְבוּסֵי יְרוּשָׁלַיִם בָּרְחוּ כֻּלָּם
וְהוֹתִירוּ לָנוּ שְׁתֵּי אֲבָנִים בְּחוֹמוֹת הָעִיר,
גַּם הֵן בּוֹכוֹת עַל שֶׁשָּׁתְקוּ לְנֹכַח מְדִינִיּוּת הַכּוֹבֵשׁ.
הֲיִוָּתֵר בִּירוּשָׁלַיִם לְמָה לִסְגֹּד זוּלַת בְּנֵי הָאָדָם?

שְׁלַח אֶת גַּבְרִיאֵל מֵעַל כְּפָרֵי הַצָּפוֹן
שֶׁיְּתָאֵר בִּכְנָפָיו הַמַּלְאָכִיּוֹת אֶת הַבִּלְתִּי־נִרְאֶה:
קָנָה אֲשֶׁר בַּגָּלִיל
קָצָה בְּחַיֶּיהָ בְּשֶׁל הַמֶּרְחָב הַמֻּגְבָּל
וּבָתֶיהָ מְטַפְּסִים עַל הָהָר הַבּוֹדֵד כְּמוֹ הָיְתָה כְּלוּב מָאֳרָךְ.

אַשְׁרֵי הָאִישׁ הַמֵּנִיף נֶשֶׁק בִּפְנֵי אֻמָּתוֹ,
הַבּוֹגֵד בְּסֵפֶר הַשָּׁלוֹם שֶׁלּוֹ כְּדֵי שֶׁמְּדִינָתוֹ תְּגוֹנֵן עָלָיו מִפְּנֵי הָאִסְלָאם הַמְּהַלֵּךְ עָלָיו אֵימִים
וּמִמּוֹרָאָם שֶׁל אִרְגּוּנִים, שֶׁכְּשֶׁתְּפַשְׁפֵּשׁ בְּקִרְבֵיהֶם וּבְדָאעֶשָׁם, תְּגַלֶּה אֶת אוֹיְבֵיהֶם,
יוֹצְרֵיהֶם מִלְּכַתְּחִלָּה, בְּשֵׁם הַנָּבִיא מֻחַמַּד.

אַשְׁרֵי הָאִישׁ הַמְּשָׁרֵת, הַשּׁוֹדֵד אֶת הַמְּדִינָה וּמְשַׁנֶּה אֶת הָעִתִּים.
זַרְעֵנוּ אֲרַמִּי, דָּמֵנוּ אַשּׁוּרִי.
לֹא עֲרָבִים וְלֹא בַּטִּיח.
נָחַתְנוּ כְּנוֹצְרִים מִכּוֹכָב שַׁבְּתַאי
וּמִמַּאְדִּים יָרְדוּ אַמְגּוּשֵׁי הָאָרֶץ בִּקְפִיצַת בַּנְגִ'י.
כְּעֵדֶר אָנוּ, הַתָּר אַחַר מִרְעֵהוּ. אָנוּ
לֹא כְלוּם, הָהוֹפֵךְ לְמָה שֶׁיִּרְצֶה, רַק אִם יִתְמַסֵּר אוֹ
יִתְגַּיֵּר.

רַק רֶגַע!

הַזֹּאת מְבַקְּשִׁים עֲבוּרֵנוּ חַיֵּינוּ? שֶׁנַּעֲלֶה אֶת גֵּרַת מְזוֹנֵנוּ וּנְשָׁרֵת מְדִינָה שֶׁאֵינָהּ
מְשָׁרֶתֶת אֶת בְּנֵי הַמָּקוֹם עוֹד לִפְנֵי בְּנֵי הַתַּעֲרֹבֶת הָעוֹלִים כְּפוֹרְחִים?
סִלְחִי נָא מֶמְשֶׁלֶת הָעַוְלָה,
כֹּל שֶׁאָמַרְתִּי עַד כֹּה הָיָה צְחוֹק.
הִנְנִי כָּאן. בְּתַרְמִילִי דָּמִי, וּבָרֹב שִׁפְעָתוֹ
מִטַּהֲרִים, אוֹ מֻטְבָּלִים, בְּנֵי הַחוֹרִין.

שַׂחֲקִי נָא בְּמִגְרָשׁ אַחֵר, לֹא בְּמִגְרָשֵׁנוּ. אֲנַחְנוּ כְּבָר הִפְסַדְנוּ הַכֹּל.
אֶת אַדְמָתֵנוּ,
שֶׁגְּבוּלוֹתֶיהָ חֲקוּקִים בְּמַחְשַׁבְתֵּנוּ, שְׁנֵי שִׁירִים עַל עכּא, וְאֶת הַדֶּבְּקָה שֶׁלָּנוּ,
שֶׁגַּם אִם תַּשׁ עֲבָרָהּ, הֲרֵי שֶׁהָהוֹוָה שֶׁלָּהּ בְּכוֹחֵנוּ יִתְחַדֵּשׁ.

תְּפִלּוֹתֵינוּ,
הַשּׁוֹאֲבוֹת הַשְׁרָאָתָן מִן הַפֻּרְעָנֻיּוֹת שֶׁנִּחֲתוּ עָלֵינוּ,
הָאֲנָקוֹת שֶׁבִּצְלִילֵי הַכְּנֵסִיָּה אֵינָן מַזְכִּירוֹת לָנוּ אֶת מִרְיָם הַמְּיַחֶלֶת
וְהַמְּקוֹנֶנֶת תַּחַת הַצְּלָב שֶׁלָּהּ.
שֶׁהֲרֵי הַצְּלָב שֶׁלָּהּ, כְּמוֹ הַצְּלָב הַנּוֹכְחִי שֶׁלָּנוּ, בּוֹעֵר בָּאֵשׁ בַּכֹּל יוֹם
בַּסִּיטוּאַצְיוֹת שֶׁכָּאֵלֶּה.

אַשְׁרֵי
הָאִישׁ הַמְּקַדֵּשׁ אֶת בֵּיתוֹ הַזָּרוּעַ עֲלֵי רֶגֶב, שֶׁדִּמְעוֹתָיו הִתְנַדְּפוּ.
אַשְׁרֵהוּ. מִזְמוֹר הָאֲבֵלִים, הַיְּתוֹמִים, הַשַּׁכּוּלִים, הָאֲבוּדִים
הוּא הַמִּזְמוֹר שֶׁלָּנוּ.
אַשְׁרֵהוּ, הַמְּזַמֵּר לָנוּ. אַשְׁרֵי שֶׁחָלְפָה
עֵת הַכְּלָיָה, עֵת הַנִּכּוּר, עֵת הַפְּרִיצוּת, עֵת הַנִּאוּף, עֵת
הָעִתִּים הַמָּרוֹת, הוֹ הָרוּחַ הַקָּמָה לִתְחִיַּת
עֲדֵי עַד.

אַשְׁרֵינוּ
קוֹל שֶׁיִּרְאֶה אֶת שֶׁאֵין חֵפֶץ בּוֹ, שֶׁלֹּא יָשׁוּב, שֶׁלֹּא יֹאבַד, שֶׁלֹּא יְהֵא לִמְשִׁסָּה, שֶׁלֹּא יוּבַל,
הֲיִשְׁכַּח
הַצָּבָא הַשַּׁלִּיט, שׁוֹפֵךְ הַדָּמִים, אֶת אֵלֶּה שֶׁפִּצְעָם כָּמַס
זִיכָּרוֹן שֶׁיְּקֻלַּס אַךְ לֹא יְגֻיַּס?
אַשְׁרֵי תַּם וְנִשְׁלַם.

2 thoughts on “דרשת יום ראשון / מרואן מח'ול

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *