בדרכים עקלקלות, שהייתי צריך להתרגל אליהן, עלה במוחי זיכרון רחוק, נישא על קול תופי מלחמה ושופרות בית הכנסת: צה”ל משדר קריאות לגיוס כוחות מילואים. על פי החדשות, “המצרים חצו את קו בר-לב, והסורים על גבול הצפון”. היה זה בשישה באוקטובר בשעה שתיים וחצי בצהריים. המתקפה הערבית הגיעה פתאום, ביום הכיפורים, כאשר ישראל צמה והתפללה. מכשירי הרדיו חזרו לשדר ביום כיפור, שבו בדרך כלל נפסקת שם כל הפעילות. הגברים יצאו מבתי הכנסת והתכוננו להגיע למרכזי הגיוס של הצבא.
כיצד קרה הדבר? אולי ההפתעה לא היתה בעצם הפתעה. לפחות לא בשבילי. כבר ביום הראשון להגעתי למדינת ישראל הרגשתי שהגאווה בה שקיננה בלבי, כמו בלב כל ילד יהודי במרוקו, מתחילה להתפוגג. מצאתי את עצמי שם בבית ספר דתי קנאי, מחויב לעבודה חקלאית, וחולם על עתיד אחר לגמרי, עתיד בעולם הספרות והעיתונות. לכל מי שעיניו בראשו היה ברור, או לפחות לי היה ברור, שישראל הטביעה את עצמה ביהירות ובים של אשליות, והניחה לשחיתות לכרסם בה מבפנים במשך שש השנים שחלפו מאז מלחמת ששת הימים. עד שבאה המכה המפתיעה וכמעט חיסלה את מדינת היהודים. מזלם הגדול של המתנשאים הללו, שעסוקים במאבקי שליטה בתל אביב, שהשחיתות מכרסמת מבפנים גם בכל המדינות הערביות ובכל גלגלי השלטון שם, הרבה יותר מאשר בארץ המובטחת.
להמשך קריאה יש לעבור לאתר גרנטה.
למידע נוסף על הרומן לחצו כאן.