עזיזי סמיח,
כשאתה מדבר במכתבך על "זכות", המושיטה לי לשון ארוכה של לעג, הרי הזכות מוכרת או מוכחשת באמצעות הזכות שיש עליה. לפני ימים רבים חשפו דמעותי את חרפתי. הדבר היה בריאיון בטלוויזיה בהלסינקי. אחד המראיינים, סופר פיני נודע, התנפל עלי בשאלה המפתיעה: "אתה מכיר את קיבוץ יסעור?"
עניתי: "כן, אני מכיר אותו, כי אני מכיר את החורבות שלי. למה אתה מעורר בי את הצמא הזה?"
הוא אמר: "אני משם, כלומר חייתי שם עשר שנים, ויש לי זכות לשוב לשם בכל רגע שארצה".
שאלתי: "בכל רגע? למה?"
הוא אמר: "כי אני יהודי…"
אמרתי לו, כשאני מתבונן בו כמו במראה שלי: "מר דניאל כץ, יש לי הרושם שאתה יודע שאני נולדתי שם, מתחת לחדר השינה שלך, ואתה יודע שלי אין 'זכות' לשוב אל מקום הולדתי, ואילו אתה, הפיני, בעל עשרים אלף האגמים, יש לך 'זכות' לשוב לארצי בכל רגע שתרצה…"
הוא השיב לי: "אני יודע שזה עוול, ולכן הכנתי לך מתנה, שיר קצר: הבט אל הארץ שאתה קורא לה מולדת – אמר לי תופיק או מחמוד / עיניך מתבוננות בעפר / ואינן מגיעות אל מה שמסתירה האדמה / הכפר שבו נולדתי עירום ובוכה / בלא דמות גופה של אמי / ואתה… אתה מקים בגאווה/ בקתה של אורן…'"
דניאל סיפר לי, עזיזי סמיח, איך פסע בדרך חזרה – אנשים כמוהו חוזרים תמיד. הוא דיבר כמו שמדברים אלה שתמיד יש להם זכות, בכל מקום, ומצפּון לפעמים, כשהם רוצים בכך. ההיסטוריה צריכה רק להתאמן על חשבון האינטרסים שלהם ורגשותיהם – וכבר היא מאורגנת! כמו כל המהגרים, לא ידע גם הוא, כפי שאיש מהם איננו יודע, כנראה, שיש עם בארצנו. כשהם נתקלים במכשולים בהיקלטות בארץ או בממסד, הם ממהרים ללמוד ולדעת, שולפים רזרבות של מצפון ובוחרים ב"שיבה" נוספת אל "זכות" נוספת.
שאלתי: "דניאל, מי אמר לך שהכפר שלי נמצא מתחת לקיבוץ שלך?"
הוא ענה: "עץ החרוב הגדול… שאלתי את אחד מחברי בקיבוץ מי נטע את העץ הזה. הוא ענה: 'אנחנו, העולים החדשים'. אבל מגילו של העץ הבנתי שהוא משקר, ותפסתי שאחד מאבות אבותיך הוא שנטע אותו. אז לקחתי את מצפוני המיוסר ושבתי לפינלנד".
להמשך קריאה יש לעבור לאתר שיחה מקומית כאן.