פרוטוקול מפגש חוג המתרגמים שהתקיים בזום ביום שישי, 22.1.2021.
על סדר היום:
11:00-10:30 עדכונים עיקריים מסדרת מכתוב: יהודה שנהב־שהרבני וצוות "מכתוב"
12:30-11:00 על תרגום משותף: דיון בתרגומן של כפאח עבד אלחלים וברוריה הורביץ לספר "שפת הסוד", מאת הסופרת הלבנונית נג'וא ברכאת.
בתחילת המפגש ציין יהודה שנהב־שהרבני כי תקופת הקורונה אמנם שיבשה כמה מהתוכניות, אבל יש עבודה מתמשכת. בעיקר ציין יהודה פרויקט שהציעה ראוויה בורבארה, פרויקט עבודה משותפת, תרגום של סיפורים קצרים נבחרים, שיהווה את בלשון כרותה 2. אם יש מישהו שרוצה לתרגם, או להשיג זכויות תרגום, לפנות אלינו.
לאחר מכן יוני ציין את הפרסום האחרון של מכּתוּבּ مكتوب – רומן האיגרות אלרסאאֵ'ל – האיגרות, מאת מחמוד דרוויש וסמיח אלקאסם, שיצא לאור בדצמבר 2020. יוני שלח ברכות לחנה עמית־כוכבי שתרגמה את הספר, לאיאד ברגותי עורך התרגום, למתרגמי השירה עידן בריר ונביל טנוס, לעורכת השירה תמי ישראלי ולעורכת הספרות רותם רז, ולראיף זריק שכתב את אחרית הדבר. יוני פירט את רשימת הספרים שיצאו בסדרת מכּתוּבּ مكتوب (הרשימה מתעדכנת כל הזמן באתר מכּתוּבּ مكتوب), כולל שלושה קונטרסים שכל אחד עוסק בז'אנר אחר, שירה (רג'אא' ע'אנם דנף), סיפורים קצרצרים (מחמוד שקיר) ומחזה (אימן אגבאריה). הוא ציין גם את הרומן שלמה הכורדי ואני והזמן מאת סמיר נקאש, וכן כמה ספרים הקשורים לסדרת מכּתוּבּ مكتوب:
- הרומן על חופי הנדודים, של חברתנו ראוויה בורברה ובתרגומה של ברוריה הורביץ, בהוצאת "פרדס".
- שפה מחוץ למקומה: אוריינטליזם, מודיעין והערבית בישראל, על הוראת הערבית בארץ, מאת יוני מנדל, בהוצאת מכון ון ליר והקיבוץ המאוחד.
- פועלים בתרגום: מהמפנה האינדיבידואלי לתרגום דו לאומי, מאת יהודה שנהב־שהרבני, שכולל התייחסות להיסטוריה של התרגום, ולמודל התרגום המשותף. בקרוב יתקיים דיון בספר במסגרת חוג המתרגמים.
- סיפור שמתחיל בגבות של ערבי: תרגום בדיאלוג עם אליאס ח'ורי, בהוצאת אוניברסיטת בר־אילן. הספר כולל ביוגרפיה ראשונה של הסופר הלבנוני, יליד 1948, וקריאה ראשונה בעברית של מכלול יצירתו. שנהב־שהרבני פורש במסה זו מחשבה על התרגום כדיאלוג ספרותי ופוליטי.
לאחר מכן איאד ברגותי הציג את "תוכנית המינויים" של מכּתוּבּ مكتوب. הוא ציין שהמטרה היא לקדם את המפעל, לחזק את קהילת הקוראים ולהגיע לקוראים חדשים. רעיון תוכנית המינויים מתגלגל בחודשים האחרונים, ובמסגרתו יוצעו ארבעה ספרים בשנה למנוי. נעשו סקר בנושא ובדיקות היתכנות, ואנו נעדכן בקרוב בהתפתחות. איאד ציין שמטרת "תוכנית המינויים" היא להביא לתודעה של קוראים פוטנציאליים את המפעל של מכּתוּבּ مكتوب ואת חשיבותו – להביא אל הקורא העברי את הספרות הערבית. היעד הוא גם לחזק את מקורות המימון של מכּתוּבּ مكتوب, במיוחד כי השנה קשה יותר להבטיח את מקורות המימון.
דיון בספר שפת הסוד
את החלק השני של המפגש הובילו כפאח עבד אלחלים וברוריה הורביץ, שתרגמו במשותף את הרומן שפת הסוד מאת הסופרת הלבנונית נג'ווא ברכאת. דפנה רוזנבליט הייתה עורכת הספרות של הרומן, ואיאד ברגותי כתב פתח דבר קצר המבקש להכניס את הקורא אל הרומן.
להלן עיקרי השיחה.
כפאח עבד אלחלים:
על הספר שפת הסוד וקטעים נבחרים מהרומן
אנחנו מדברות היום על הרומן שפת הסוד – لغة السر
את הרומן כתבה הסופרת הלבנונית נג'וא ברכאת, והוא יצא לאור לראשונה בשנת 2004. נג'וא ברכאת היא סופרת, עיתונאית, במאית ומתרגמת (תרגמה את אלבר קאמי מצרפתית לערבית). שהיא אחת הסופרות המוכשרות ביותר שיש כיום בעולם הערבי, למרות שכתבה שישה רומנים בסה"כ. בשנים האחרונות היא גם מלווה ומדריכה סופרים וסופרות צעירים מהעולם הערבי במסגרת פרויקט "מוחתרף אלרוואיה אלערבּיה" שנקרא על שמה.
שפת הסוד הוא רומן קטן יחסית, אבל בהחלט לא מדובר ביצירה פשוטה, אלא ברומן מורכב שבנוי מכמה רבדים. מצד אחד, יש בו סיפור מסגרת שהוא סיפור בלשי. אך במקביל לאירועים המתחוללים בספר ולמתח שהולך וגובר ככל שמתקדמים בעלילה, יש בו עיסוק עמוק מאוד, פילוסופי ואפילו מיסטי בשפה הערבית, בשורשיה ובמקורות שלה, כפי שנראה בהמשך.
העלילה:
הרומן נפתח בכפר קטן ונידח שלא קורה בו שום דבר מיוחד מלבד זאת שבקרבת מקום חיה אחווה צוּפית (أخوية صوفية). האחווה כוללת קבוצה של נזירים צוּפים, שמנהלים חיי פרישות ועוסקים רוב זמנם ב"סדנת השפה", שבה הם שוקדים על כתיבת מילון סודי, שמבהיר את משמעותן של האותיות.
מלבד תפילות, קמיעות ותרופות שהאחים מחלקים לחולים, לנזקקים ולאנשים שפונים אליהם, אנחנו למדים שהאחווה מהווה סוג של אתר עלייה לרגל, או "מזאר" בלשון הרומן, שכן שמור אצלה כתב עתיק קדוש מאוד שנקרא "לוח הגזירה הקדומה" (لوح القضاء والقدر). האנשים מאמינים שבלוח הזה כתוב כל מה שקרה ואשר יקרה בעולם עד אחרית הימים, מכאן נובעת קדושתו הרבה, ולפיכך אסור לגעת בו או להתקרב אליו. כאשר הלוח נגנב מהמזאר, לא רק עולמם של הנזירים הצוּפים מתהפך עליהם, אלא גם עולמם של אנשי הכפר שמאמינים שקללה נפלה עליהם וכי השד הוצא מהבקבוק.
כאן אני מבקשת להקריא קטע, שבו שומר הכפר מספר למאמור, שנשלח על ידי השלטונות לחקור את הפרשה, מה קרה בכפר מאז היעלמותו של הלוח (מתוך שפת הסוד, עמ' 49-47 \\ لغة السر – نجوى بركات ص 47-49):
قرية "اليسر" کإسمها، كانت أبدا ميسرة الأمور. لم تعرف خلال كل تاريخها أي اضطراب. أحوال أهلها متواضعة أجل، لكنهم أثرياء بنزاهتهم وتقواهم وتعاضدهم في السراء وفي الضراء. لم تسمع الولاية بهم يوما لوداعتهم، وما سمعوا هم بها إلا فيما ندر من أحاديث وأخبار يأتي ببعضها أحيانا من يمر بهم عابرا، قادما من قرى مجاورة أو بلدات بعيدة لا يعرفون لها أسماء إلى أن جاء ذلك اليوم المشؤوم، ليلة احتجاب القمر قبل ظهوره کهلال، فشرق المزار وحلت بنا اللعنة وانقلبت أحوالنا من بياض إلى سواد، بعد أن غادرتنا البركة وتركتنا ضائعين نلوب على أنفسنا متخبطين بما يحل بنا من كوارث ويصيبنا من مصاب. أبدا لم يعرف المخفر إلا زيارات من يعوده من أقارب وأصدقاء وجيران، وهو منذ أسابيع بات مرتعا لزوار يلغطون بغريب الكلام، تتشنج أوداجهم وتصدح أصواتهم بالسباب والشجار والقدح والتظلم والنواح واللطم والتهديد والوعيد. هذا يشكو جاره الذي دست شما تقطيعه فأباده عن بكرة أبيه، وذاك أقسم أن يقتل أخاه إن سولت له نفسه الاقتراب من عين الماء التي تخرج من أرضه هو، لا من أرض أخيه. هذه نتفت شعر ضرتها وأنزلتها ضربا مبرحا حتى أسقطت ما في بطنها، وتلك هربت من دار زوجها لتلتحق بغريب، بائع جوال قدم القرية يبيع قماشا… كل يوم، شكوى أو اثنتان وأحيانا أكثر، وقصص غريبة يقف لها شعر الرأس وترتعد منها الأوصال. ومؤخرا، عملية السطو ليلا على شارع الحوانيت ونهب محتوياته بعد خلع الأبواب وما يزينها من أقفال… بين الناس سيدي المأمور، أقسم بالعلي العظيم، وأنا ما شهدت يوما مثل هذا ولا شهد أجداد أجداد أجدادي جزءا يسيرا مما يقع على رؤوسنا حاليا من حوادث واضطرابات… وجعلت أرسل البرقية تلو الأخرى إلى باب الولاية وأطلب عونا وعساكر وإمدادات. ولا من مجيب. حتى وصلت برقية البارحة تفيد بخبر قدومك إلينا واستلامك القضية لمباشرة التحقيق… هذا كل ما في الأمر سيادة المأمور. فعسى الرب يأخذ بيمينك ويساعدك على نصرة الحق وإرجاع الناس إلى الصراط المستقيم.
امتنع المأمور عن أي تعليق. إذ ما كان بإمكانه أن يضيف وقد فهم أن الخفير أعاد على مسامعه شفهيا ما كان قد رواه في البرقيات. ومعناه أن هذا هو كل ما أدرکه، زاد عليه شعور بأن ما يحدث لقرية "اليسر" نوع من العقاب الإلهي، أو لعنة حلت بها وجاءتها من الغيب في أحسن تقدير. أطرق عابسا وقد استوعب أن القضية لا تخلو من تعقيد. فإذا كان الخفير، وهو ممثل الولاية الرسمي الذي يفترض أنه على درجة ولو متواضعة من العلم، يفسر المسألة بلعنة وبركة وما شابههما من العبارات، فما الذي يتوقعه إن صحت ظنونه من أهالي القرية، وكلهم حسبما فهم أمي لم ير في حياته كتابا أو ما يتجاوز حدود قريته التي تبعد عن عاصمة القضاء مسافة سبع ساعات في السيارة، مضروبة بألف ركوبا على الدواب أو سيرا على الأقدام؟!
כאן בעצם מתחיל מסע החיפוש אחר הגנב, ובמהלכו נחשפות כל הסתירות שהיו רדומות מתחת לפני השטח. בין נזירי האחווה, שהיו אחים ואהובים, הולכים ומתגלים חשדנות וחילוקי דעות, והשייח' הגדול שלהם אף מרחיק לכת ומגלה חוסר רחמים בניסיונו העיקש להגן על הלוח ועל מה שהוא מייצג. רגע השיא מגיע כאשר אנשי הכפר, גברים, נשים וילדים, מתנהגים כמפלצות ותוקפים את הצעיר שבנזירים, לאחר שהגיעו אליהם שמועות שהוא זה שגנב את לוח הגזירה, ולבסוף הם רוצחים אותו באכזריות בלתי אנושית.
האלימות, וליתר דיוק האכזריות, היא תמה מרכזית ברומן, שהמחברת מכוונת אליה כדי לעורר שאלות על הטבע האנושי ועל מה שאנשים מסוגלים לעשות כדי להגן על מה שהם מאמינים בו גם אם הוא מבוסס על אשליה – מה אנשים מוכנים לעשות כדי להיאחז באשליה הזאת ובביטחון שהיא מעניקה.
בכל זה משתלב העיסוק בשפה הערבית, שהמחברת מציגה באמצעות חילוקי הדעות בין השייח' הגדול של האחווה ובין אלעלאילי, אחד הנזירים שמורחק מהאחווה מאחר שהוא מעז לשאול שאלות ולתהות על טבעה של השפה, לרבות על המקורות שלה. תהייתו המרכזית היא – האם השפה היא אכן מעשה אלוהים, או שמא מעשה אדם? אף שמדובר בדיון ישן שכבר נכתב עליו הרבה בעבר, לרבות בכתביו של אבן ג'יני שמוזכר ברומן עצמו, עצם העלאת התהייה נתפסת בעיני הנזירים ככפירה כמעט, וכדבר שלא ייאמר. זה נתפס בעיניהם כאיום על קדושת השפה, ולפיכך גם איום על קדושת הנזירים והמפעל שלהם, וכן איום על הבלעדיות שלהם על הידע, על השפה ועל פרשנותה, כי זה אומר שהשפה מותרת לכולם – לא רק למלומדים הצוּפים, אלא גם לפשוטי העם.
גם כאן המחברת מציפה סתירות, כאשר היא מצביעה על ההתנגשות בין השכל לאמונה, בין הדת למדע, בין מה שקדוש ולא ניתן לגעת בו ובין מה שניתן לתהות עליו ולחקור אותו, ושוב בין האשליה לאמת ומה שהאנשים מוכנים או לא מוכנים לעשות, שמא יערערו את הסדר הקיים. על הדיון הזה נרחיב בהמשך ונציג בו דוגמאות, אבל חשוב לי לציין כאן שלא במקרה המחברת לא ציינה באיזו מדינה העלילה מתרחשת, שכן האמירה שלה הרבה יותר כללית ורחבה. כפי שנג'וא ברכאת בעצמה אמרה באחד הראיונות: כל טקסט – דתי, פוליטי או פילוסופי – צריך להיות פתוח לקריאה ולקריאה מחדש, לפרשנות ולפרשנות מחדש, ומי שאוסר זאת וסוגר את הטקסט, עושה לו את העוול הכי גדול. וכך גם השפה – אם לא תהיה נחלת הכלל, היא תאבד את ערכה ואת הרלוונטיות שלה.
אסיים בקטע שבו אלעלאילי מסכם את העניין הזה בצורה יפה מאוד (מתוך שפת הסוד, עמ' 143-142 \\ لغة السر – نجوى بركات ص 143-142):
دائما كان للكلمة وقع السحر علي. تملأ رأسي فأطاردها كما لو كانت من الفَراش أجمع منه المتداولة والنادر والغريب. أغفو وأنا أستعيد ما غبته عيناي طوال النهار من كلمات تشربها عبر قراءة المعاجم بقديمها وحديثها، وكانت مطالعتها السنوات ولعي الوحيد. إلى أن أضحت الكلمات كائنات حية تقاسمني العيش فأحاورها وتخاطبني وتطيب بيننا الأحاديث، واللغة مسكني بل عالمي ومملكتي وفيها أنا الملك والمملوك، أشيدها ثم أدق معمارها لسبر سرائر هندسة تستعصي بقدر ما تهون، تتعقد وتتركب، لكي تستوي من ثمة على انبساط ووضوح. تعمق في معرفة اللغة متمكنا من أدواتها وموادها ومختلف التقنيات، من الاشتقاق إلى الإبدال والقلب، ومن الجناس والطباق إلى التشبيه والكناية والاستعارة والمجاز، ومن البديع إلى النحو والصرف والنسب والجمع والتصغير والموازين والأفعال والمصادر، بحيث تحولت إلى قارة زرتُ كل بقاعها وتعرفت إلى بلدانها ومدنها وقراها، ووطئت أصغر أحيائها وأزقتها وزواياها التي لا تظهر دوما لعين قارئ عادي.
لكن، ذات يوم، إذا بي أصحو على مملكة أشبه بمتحف لا أثر للحياة فيه. ثري بروائعه، وإنما ناء وعلى برودة وسكون. ضربني الملك واستبد بي شعور هائل بالخواء، فغادرت مملكة اللغة للسلوى بمطالعة كتابٍ شريته ولداً قبل انتسابي إلى الأخوية كمريد، حين كنت في مرحلة شغفي الأول بالألفاظ. في طيه، وقعت على تلميح إلى نقاش دار على عصور ولم يتسن لي السماع به من قبل، ويتعلق بسؤال يمكن إيجازه على هذا النحو: هل اللغة توقيف أي وحي، أم أنها اصطلاح بالتواضع أي من صنيع الإنسان؟
التفت العلايلي إلى سراج، فابتسم هذا الأخير يهز رأسه بما معناه: أجل، لم تزل هذه الذكرى حية في دخيلتي كأنها جرت في الأمس أو منذ ساعات. استغرب الحاضرون ما دار بين الرجلين من حوار ضمني قطعه العلايلي بأن تابع يقول:
أرعبني هذا السؤال بمثل ما أحياني. فهو من ميل، أيقظ فيّ الفضول العلمي الذي كان على الدوام حافزي ومحرك الدفع في حياتي، وبث من ميل ثان الذعر في نفسي الإدراكي بأن التوقف عنده والانكباب عليه والتعمق فيه، هو بمثابة تنقيب الجمر بيدين عاريتين. المهم، أحرق السؤال ودفنته في تراب الواحة، وعاود الاستلقاء على صخرة إيماني الراسخ بأن اللغة معجزة اجترحها الرب وقدمها هبة لأبينا آدم. أنت روحي لهذا القرار واطمأنت، لكن لم يحبها ذلك من استفحال داء المثل فيها، فرأيتها تدعي الاهتمام بما لا تكترث له في العمق، وتفقد ولعها بالكلمات بعد أن خسرت تلك ما كانت تمارسه عليها من غواية وافتتان. على هذا النحو، إلى أن تمددت اللغة جثة لكائن عجوز امتنع عليه النماء وتعذر توالده، فقضى ومات كما تقضي جميع الأحياء.
ברוריה הורביץ:
על התרגום של הרומן ותהליך התרגום המשותף
ההקדמה של הספר (שנכתבה ע"י איאד) מכניסה אותנו לאווירה של הספר בצורה קלה, נעימה ונוחה, זו הייתה הפתעה נעימה עבורנו.
חרשנו את הספר בעבודה משותפת. היה חריש עמוק. אחרי שהספר נערך, כפאח מצאה עוד סוגיות שאפשר להעמיק בהן, ואין לזה גבול.
הספר מתאר חבורה של אנשים שחיים יחד, מעין קומונה של פעם, שיש בה יחסי אהבה ויחסי שנאה, יש אנשים מבוגרים יותר שמקשיבים להם, יש נודניקים שמעצבנים את כולם, ויש הצעירים יותר, זוהי מערכת של אנשים שקל להתחבר אליה.
בהתחלה לא ידענו איך נתחיל את העבודה המשותפת, יש רצוי ויש מצוי. לא היה אפשר להיפגש ולעבוד יחד. בהתחלה לקחנו פרק אחד לניסיון, כל אחת תרגמה, נפגשנו, בפגישה נכח גם יהודה, העלינו סוגיות שנתקלנו בהן, שוחחנו בטלפון ונוכחנו שאם יש חילוקי דעות, נגיע להסכמה. השיח בינינו היה טוב.
עניין הפגישות בינינו היה מורכב, אז הוחלט לעבוד בצורה של תרגום ועריכה לסירוגין, אחת מתרגמת והשנייה עורכת. אני אתרגם שני פרקים, כפאח תערוך, ונתחלף בתפקידים בשני הפרקים הבאים, כפאח תתרגם שני פרקים, ואני אערוך. כל הזמן התקיים דיאלוג. בתהליך זה הגענו לעמק השווה, הגענו לטקסט הגמור בצורה יוצאת מהכלל, לא נשארה מחלוקת שלא פתרנו.
אני רוצה להגיד משהו על צורת עבודה זו. התרגום והעריכה היו זמינים כי נעשו בו-זמנית, וזה אחרת לגמרי. וזה יתרון כי אני לא צריכה לחכות לעריכה של הספר אחרי התרגום. כשעריכת ספר נעשית אחרי התרגום, עובר זמן, אני צריכה להגיב לעריכה, אבל אני בפרויקט אחר, והראש שלי בספר הבא שאני מתרגמת, אני במקום אחר לגמרי, בנושא אחר לגמרי, וזה מקשה עליי נפשית לחזור לעבודה הקודמת שלי.
הגענו להסכמה בכל מיני סוגיות. צורת עבודה זו מקילה עליי בתרגום. כאשר אני מתרגמת, אני חושבת על המדבר בספר, מה מצב רוחו, מה מצבו הנפשי, מה התרבות שלו, אני חושבת לעומק על הרבה דברים, לא רק על השפה. שיניתי מבנים, השתמשתי בביטויים מקבילים מהעברית, כפאח העירה דברים שאני לא חשבתי עליהם, וזה השפיע על המשמעות בתרגום. השילוב היה מוצלח ביותר, התהליך היה נפלא.
ברצוני להתייחס לעניין נוסף. הספר עוסק באורח חיים צוּפי (صوفي), במסדר צוּפי, לי חסר קטע העוסק בצוּפיוּת, שייתן לקורא מושג כלשהו בכל הנוגע לצוּפיוּת. אני נעזרתי בספר שחנה עמית־כוכבי נתנה לי, וגם שוחחתי כמה פעמים עם פרופ' אברמוב מבר־אילן שעוסק במיסטיקה. החלטנו על רשימה של מושגים צוּפיים שהבאנו להבהרה בסוף הספר.
התלבטנו אם להשאיר מושגים בערבית כמו שהם, או לתרגם לעברית. החלטנו להשאיר אותם בערבית, כמו "وفاء", נאמנות, השם של הקבוצה הצוּפית "المأمور", נציג מטעם השלטונות.
בחרנו להביא לדיון שלושה קטעים המייצגים את סיפור האותיות ומשמעותן. יש הקבלה למשמעות האותיות בעברית; התחלתי לקרוא ב"קבלה", בספר "הזוהר", את כל סיפור האותיות בעברית ומשמעותן, איך ב"קבלה" מפרשים את משמעות האות, את העיצוב הנפשי והמיסטי של האות.
בשלב זה במפגש הזום הביאה ברוריה קטעים שנשלחו לדיון, המסבירים את משמעות האותיות בערבית ואת משמעות צורת כתיבתן. יש גם קטע המדבר על סוגי המילונים, כולל סידור המילון לפי הגייתן של האותיות, למשל אותיות גרוניות וכדומה.
ברוריה: הבאנו את האותיות בערבית בתור תמונה המייצגת את ההסבר הניתן בספר.
דיון עם החברים והחברות מ"מכתוב":
עידן בריר: זו לא שאלה, אלא נקודה שרציתי להעלות ולחדד את הדיון בה בנושא הצוּפים. העניין הצוּפי הולך חזק מאוד בספרו של פאדל אלעזאווי, "אחרון המלאכים". עלילה הספר מתנהלת בעיר כרכוך, שהיא עיר צוּפית, ובחלק גדול מהספר מתוארים מנהגים צוּפיים מיוחדים ובתי תפילה צוּפיים. פאדל משתמש במושג "طريقة", שזה מה שמקובל בעיר כרכוך, מקום אחר מזה המתואר ברומן שפת הסוד.
ברוריה הורביץ: מציעה להשתמש במושג "מסדר". שווה לחשוב על מושגים, כגון "אחווה" או "מסדר" שהם מושגים נוצריים של נזירים, וכדאי שיהיה לנו, המתרגמים, מילון אחיד למושגים אופייניים לצוּפים. שיהיה תיאום בתרגום בין הספרים העוסקים בצוּפים. מתברר גם שהערבים בארץ לא יודעים על הצוּפים, לא מכירים את המושגים שלהם, חשוב לתת הסבר והבהרה. המידע על הצוּפים טוב וחשוב לא רק לקוראי העברית.
יהודה: זוהי הערה חשובה, כדאי לקיים עליה דיון נפרד, פגישה, להזמין אליה את אלה שמעוניינים להשתתף בה.
איאד: להשתמש ב"אחווה", לא ב"טריקה". דיברתי עם נג'וא ברכאת, היא לא רוצה לדבר על צוּפים כעל צוּפים. היא קראה לזה "أخوية" (אחווה) ולא "طريقة" (טריקה), לא המושגים הם העיקר. היא בחרה שם לכל אח, חבר בקבוצה, שם של שייח' צופי, כמו שעושים נזירים נוצרים. היא נוצרייה מרונית. באסלאם, ואצל הצוּפים, לא קוראים לכל אח על שם שייח' צופי מכובד או קדוש. היא רצתה לדבר על עילית, שיש לה מונופול על הידע וניתן לה הכוח לשלוט, כמו בנצרות, ביהדות ובכל הדתות.
עידן: היא מביאה את העולם הנוצרי שהיא מכירה.
איאד: לקרוא לזה "طريقة" זה לפספס את מה שהיא רוצה להגיד.
עידן: "طريقة" זה מה שפאדל משתמש בו, וזה מתוך העולם שלו, בעיר אחרת, רחוקה מאוד מביירות. אבל צריך לחשוב בינינו כאשר מעבירים את זה לעברית. יכול להיות שנגיע למסקנה שאלה מושגים עם פרספקטיבות שונות.
איאד: החיבור בין הפרויקטים מאוד חשוב, אפילו מזין.
יהודה: חושב על הזליגה של המושגים הנוצריים לתוך השפה.
ראוויה: גם אני רוצה להגיד משהו. לנו הנוצרים יש "أخويات", שזו קבוצת נשים העובדות בכנסיות. יש "أخوية" צוּפית בסח'נין, עכו, נצרת. בבקעה אלגרבייה התקיים כנס צוּפים במשך שלושה ימים, יש תנועה צוּפית גדולה וחזקה מאוד בארץ.
איאד: נותן סקירה קצרה על הצוּפים בארץ. אני חושב שלא הצוּפים זה העיקר ברומן, אלא השפה, היא הנושא של הרומן, הידע הוא הנושא, השליטה באנשים. לא הייתי ממסגר את הרומן כרומן צוּפי, הוא רומן של השפה, היא מבקרת את הצוּפיות. הטקסט העברי הטמיע יפה את המונחים, נתן כבוד גדול ויפה לשפה הערבית.
ראוויה: לצוּפים יש שפה משלהם. כאשר למדתי שירה צוּפית מבלי להכיר את המונחים הצוּפיים, קראתי אותה כשירה רגילה. אחר שלמדתי מונחים צוּפיים, השירה הצוּפית התגלתה לי כמשהו אחר לגמרי.
קודם כול תהיתי למה בחרתם בספר הזה. האם זה באמת יעניין את הקורא היהודי? בדיאלוג שעלה כאן אני רואה שסדרת מכתוב רוצה לקרב בין שני העמים. אולי נכיר אחד את השני אחרי תרגום הספר, אולי באמת יהיה שיח בין יהודים לערבים, יכירו את הצוּפים בארץ, את הערבים, אולי יהיה שיח רחב יותר…
אריה גוס: מביא את הדוגמה של הספר "טופלה טוטוריטו" מאת שלום עליכם, גם שם יש עניין של אותיות, מתייחס לאותיות בצורה מיסטית, לאופן הכתיבה בסידור. עוד בילדותי תהיתי על צורת האותיות העבריות, ייחסתי להן תכונות מיסטיות, וכאשר למדתי ערבית, גם שם סקרנה אותי הצורה הגרפית של האותיות הערביות, וזה משך אותי ללמוד את השפה, נוסף על האישיות של המורה דן בקר.
עידן: עוד דבר, השימוש במילה "مأمور" בערבית, שגם אנחנו התלבטנו הרבה אם לתרגם אותה או להשאיר בערבית.
ברוריה: "مأمور", ממונה מטעם הרשות, נציג השלטונות לענייני מנהל, ביטחון, מפקד תחנה.
ראוויה: השם בצורה הדקדוקית "مفعول" (מפעול), מקבל פקודה "أمر".
ברוריה: כן, ממונה מטעם הרשות, מופיע בהערת שוליים.
עידן: המילה "פרויקטור" תתאים…
יהודה: אני רוצה להזכיר את הספר של תופיק אלחכים, שבו מצוין "مأمور", נציג השלטונות במצרים.
לאחר מכן ביקשה העורכת הספרותית דפנה רוזנבליט לציין גם היא את הערכתה לעבודה על הספר: מאוד נהניתי לעבוד על הספר הזה, מעניין, מרתק. לא הכרתי את העולם הזה, בורה גמורה בערבית ובצוּפיות, הבנתי המון. הפן האוניברסלי חד, זה לא ספר היסטורי, הוא אקטואלי, משל לכל העולם, הוא קונקרטי, לוקלי, אבל עם זה גם אוניברסלי.
עליזה בויום: יש לציין שנג'וא ברכאת, עם אחותה הודה ברכאת, עזבו את ביירות בעקבות מלחמת האזרחים בשנים 1976-1975. אני מעריכה שיש לה ביקורת פוליטית על רקע מלחמת האזרחים, שמופיעה ברומן "אבן הצחוק" של אחותה. אני לא מכירה את הספר "שפת הסוד", אולי אפשר לראות את ההיבט הביקורתי, הפוליטי של הספר.
בסיום המפגש כפאח וברוריה הודו למשתתפים על הערותיהם. המפגש הבא יוקדש לאחד הספרים הבאים הנמצאים בעבודה.