כיצד ויתרה מנאל על גבריותה

"כל מקום שאני אשב בו יהפוך לטוב ביותר. לא קראת את זה בספר על נפוליאון?" סיפור קצר מאת מוחמד חוג'יראת.

חמש שנים עברו מאז גירושיה, וכעת השתלטה עליה הרגשה משונה, מצוקה של היעדר, אפילו ברגע של נוכחות אדם. היא חשה כיסופים גועשים אל פארס, הבחור הזה השוכב עירום מכורבל במיטתה. זה שעה שלמה היא מסתכלת בו, עירום במיטתה, והיא כאילו מבקשת ללמוד בעל פה את רישום קווי גופו, מבקשת לאגור את פרטי זיכרונה ליום אחר שבו לא ייפגשו זה עם זה. התשוקה בוערת בלבה, וכמעט יוצאת מכלובה הנצחי. כאשר פארס פקח את עיניו החומות, היא חשה במצוקת הגעגוע אליו בנוכחותו, כי ציפתה לעתיד מעורפל שבו הוא לא יהיה במיטתה, כאשר יתפוס אותו גורלו או יתפוס אותה גורלה. 

ברגעי התשוקה המוזרה נזכרה בצרתה. באותו מעמד עלה זרם אוויר הבא מן הים של חיפה, והרים את הווילונות האדומים על יד החלון המשקיף אל הים. מנאל, שהיתה עירומה, הרגישה עקיצה קרה וחשה בסכנה אימתנית המרחפת מעליה בלי שביקשה רשות לכך. היא קמה ממיטתה החמה וצעדה שני צעדים אל עבר החלון, אבל נעצרה פתאום בחצי הדרך מפני שלא ידעה באיזה כיוון תוביל אותה דרכה.  

ההתחבטות הגיעה לשיאה כשהיא הרגישה שכוח נעלם מושך אותה אל החלון, וכוח אחר מבקש להחזיר אותה אל חיקו של פארס, שחזר ועצם את עיניו ושב אל עולם החלום הבלתי יציב.

היא שכבה על ידו עירומה וניסתה לשאוף את נשימתו החמה. זה האיש האוהב אותה כעת, וזה הדבר היחיד המעסיק אותה עכשיו. עתה היא הבינה את פירוש דבריו המעורפלים שאמר כאשר מצא עוז לדבר אליה. היא תפסה עתה שהוא האדם היחיד שבקרבתו היא מרגישה אישה. היא הרגישה עקיצה במותנה וחשה כאילו מישהו מכופף את זרועה בכיוון החלון, מקום הווילאות  האדומים. היא קמה ממיטתה ומיהרה אל החלון כדי להסתכל בחוף הים של חיפה, שבו פגשה את פארס בפעם הראשונה. 

מנאל סמיר סיימה את לימודיה באוניברסיטת חיפה. היא גדלה בבית פטריארכלי ונישאה לבן דודה שהיה רופא שיניים. הוא התגרש ממנה כעבור שלושה חודשים בטענה שהשיאו אותו לגבר והוא רוצה בביתו אישה. אחרי הגירושים היא גילתה שהיא בחודשי הריונה הראשונים. בני משפחתה ניסו לשכנע אותה לעשות הפלה, אך היא סירבה, וכעבור כמה חודשים ילדה תינוקת וקראה אותה בשם של תינוק זכר, חוסאם, שפירושו חרב חדה. היא מרדה במנהגים ובמסורות של חֶברתה המרבה גוונים כזיקית: היא התלבשה כמו גבר, ואפילו סירקה את שערה בשביל כדי להיראות כמו בחור המתמרד נגד סביבתו. 

לפני שנתיים החלה לעבוד כמורה ללשון ולספרות ערבית בבית ספר תיכון. שעה ששהתה בחדר המורים, היתה מרגישה כאילו האנשים סביבה עירומים כולם. היתה מגלגלת במחשבותיה ומפעילה את דמיונה היוצר בניסיון לגלות כיצד לצאת ממצב זה. אותו חדר מורים ארור, אותה אווירה, אותו חלל מקולל ובלתי צפוי. היה עליה לגרש את כל הזוהמה הזאת. היה עליה לעצום את עיניה לדקות ספורות שעה שהיא נמצאת בקרב האספסוף, היה עליה לנצל את הזמן הארור. כך היתה אומרת לעצמה בלבה בלי שקולה נשמע. כך היתה אומרת "בזמן השחיתות". בלי כוונה הדהד קולה בקצות החדר: "אני רוצה לחיות, אני רוצה לחיות!"  

קול ערב ומרעיש במקצת צלצל באוזניה של מנאל סמיר: "אז למה אנחנו נמצאים בכלל בעולם הזה? למה אנחנו חיים? ולאן אנו הולכים?" זה היה קולו של המורה לעברית שאמר לה: "את שווה יותר מאלף גברים", והיה מתלוצץ עמה ומזמין אותה ללגום קפה ולעשן סיגריה בפינת העישון, והיא אהבה מאוד את ההזמנה הזאת. 

היא חזרה אל דירתה שקועה במחשבותיה והתחילה לסדר את ארון הבגדים המלא במלבושי גברים, שהיא עמדה על זכותה ללבוש אותם בכל מקום ובכל עת שתרצה. היא עמדה זמן ממושך לפני הארון, שבו היתה ההלבשה התחתונה, כולל חזיותיה, וצחקה צחוק גדול שהיתה בו מידה רבה של נשיות. 

היא קיבלה החלטה. היא עמדה להתמודד על תפקיד מנהלת בית הספר החדשה ולהגיש את הניירת והתעודות שלה, אחרי שהמנהל הנוכחי יצא לגמלאות. זו היתה שיחת היום בחיפה כולה: הכול סברו שמחשבותיה קודרות. לא היה אכפת לה. היא אמרה בלבה: "ייתכן שמחשבותי קודרות, אבל אינני יכולה להצדיק שום דברי גינוי כלפַּי". היא הבינה שהכול קשרו קשר נגדה. המנהל היוצא של בית הספר התיכון סיכם עם יורשו, המנהל החוקי, והמפקח הכללי על בית הספר סיכם עם ממלא מקומו החוקי המיועד לתמוך בו במכרז. כל זה נתן לה כוח נסתר לעמוד איתנה על דרכה בעתיד. 

יומיים לפני המכרז, אחרי שהחנתה את מכוניתה בשטח החנייה של בית הספר, התקהלו סביבה אחדים מתלמידי בית הספר והמטירו עליה דברי שבח. פניה זהרו כאילו זה עתה קמה מתנומה מתוקה. עם כניסתה לבניין בית הספר, התייצב מולה השרת כמו פסל מצרי קדום ובפיו ברכת הבוקר היומית, והוסיף בקולו הנישא, שכל התלמידים והמורים שהיו בחצר שמעו אותו: "את הגבר היחיד בבית הספר הזה!" לחייה העלו סומק עמוק, והיא יישרה את לבושה הגברי וקשרה את עניבתה השחורה המונחת על חזה המתוח. 

היא ישבה במקומה הרגיל בחדר המורים, בפינה המערבית, הרחק ממרכז השיח. ניגשה אליה חברתה פאתן סמיח, המורה לאנגלית, הידועה בקרבתה אל מנהל בית הספר, ואמרה לה עם חיוכה הדהוי על פניה הקודרות: "מי שרוצה להיות מנהיג צריך לשבת במרכז". 

מנאל סמיר הסמיקה ויישרה את העניבה על צווארה, ומבלי להסתכל בפאתן, אמרה בקול רם שהכול שמעו: "כל מקום שאני אשב בו יהפוך לטוב ביותר. לא קראת את זה בספר על נפוליאון?" אמרה ויישרה את קצות הז'קט הגברי השחור כאילו היא מבקשת להסתיר את חזה העגלגל, והוסיפה בלחש באוזנה של פאתן סמיח: "גברים עוזרים זה לזה אפילו כשהם אויבים, נשים נלחמות זו בזו אפילו כשהן ידידות". 

התנהל ויכוח ארוך, וקולות המתווכחים עלו מקרב המסכימים והמתנגדים. תוך כדי הוויכוח הבחינה מנאל, שפארס – המורה לחינוך גופני שמשך את תשומת לבה בהזדמנויות רבות – מגניב את מבטו אליה. היא הרגישה את פעימות לבה הנשי מתעצמות כלפיו. היתה מתאווה שהמתווכחים יתפזרו, ופארס יתקרב אליה ויסיר מעליה את בגדיה ויחזיר אותה אל דרכה הראשונה. 

התעורר בה חשק ללכת אל חוף הים של חיפה אחרי סיום יום הלימודים. כאשר יצאה מבית הספר, נראה כאילו הסבה את פניה שמא תראה את פארס, זה שעורר בה את נשיותה וגרם לתאוותה להשתחרר מכבליה, אותה התאווה הכלואה בבקבוק סגור היטב מאז גירושיה לפני חמש שנים. 

היא הרגישה פליאה עצומה. היה זה אותו פארס שחיכה לה על שפת הים, על אותו סלע שהיא היתה נוהגת לשבת עליו כדי לברוח ממציאות שלא ידעה איך להתמודד עמה. היא הבינה עתה שהוא יודע עליה הרבה. לבה התחיל לפעום במהירות ובעוצמה, כאילו עומד להתפרץ. היא קמה והתקרבה לפארס, התירה את קישור עניבתה השחורה וזרקה אותה אל החול, והתירה את כפתורי חולצתה הלבנה, וקרעה את רצועות חזייתה ושחררה את שני שדיה המעוגלים. 

פארס התקרב אליה ולא נתן לה לפשוט את הז'קט השחור שלה, חיבק אותה בכוח ולחש לה באוזנה: "את האישה היחידה שבחברתה אני חש שאני גבר". 

מערבית: עמנואל קופלביץ | עריכת תרגום: נביה בשיר

*הסיפור התפרסם לראשונה במסגרת שיתוף פעולה בין מכתוב לזירה- בימת דעות דו לשונית בעיתון הארץ. התרגום נעשה לפי מודל התרגום הדו לשוני והדו לאומי של מכתוב. 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *