מדיניות תעתיק בין ערבית ועברית

בהובלת: יהונתן נדב, עורך ראשי הוצאת עולם חדש.

תעתיק הינו מגרש שבו מתקיימים ומתארגנים יחסי כוח עם משמעויות אידיאולוגיות במסווה של טענות טכניות. עם זאת לא ניתן לקבוע "בית כלא של חוקים". במגרש התעתיק קיימים מתחים אינהרנטיים שמשפיעים על  הכרעות התרגום, למשל המתח בין מסורת לדיוק. בשדה קיימים כבר תעתיקים של מספר מוסדות:

במקרים אחרים משתגרות קונבנציות שלעתים קרובות הן שגיאות או פרי החלטה אפריורית אידיאולוגית.

הקונבנציות הללו נקבעו בזמן היסטורי והן תוצרים של נוחות לקוראים בעברית, של אי הבנות, או התגוששויות פוליטיות בין ווקטורים המושכים לכיוונים שונים.

למשל, בעברית השתגרה המילה "תרבוש", ומעבד התמלילים העברי מסמן את "טרבוש" כטעות למרות שהיא תואמת את התעתיק הערבי. כך גם לגבי "מוכתר" במקום "מוח'תאר"

 على سبيل المثال، فقد استوطنت كلمة "طربوش" في اللغة العبرية، بينما يحذرنا معالج الكلمات العبري بأن كلمة "طربوش" خطأ بالرغم من أنها تماثل النقحرة العربية. وكذلك الأمر بخصوص لفظة "موكتار" بدل "مختار".  

מעקב אחר התרגומים שנעשו מערבית לעברית במאגר מכתוב, מלמד כי במהלך השנים חלה התקרבות לתעתיק פונטי. למשל: מובארק (مبارك), ברגותי (برغوثي), שאהיד (شهيد), סדאם חוסיין (صدام حسين), רמדאן (رمضان), חאפז אלאסד (حافظ الأسد), נגיב מחפוז (نجيب محفوظ), מוסטפא (مصطفى), גסאן (غسان)

משום כך לא ניתן להציע פתרון חובק כל או בית כלא של חוקים. שחקנית מרכזית בקביעות כללי התעתיק כיום היא האוזן היהודית אשר מחפשת באמצעות התקשורת צלילים שהיא מכירה. הדומיננטיות הזו באה לידי ביטוי בכתיבה עיתונאית, ספרותית ותרגומים לא מדעיים המחפשים זמינים וקריאים.

המתח הזה היה מוכר כבר לחז"ל שעמדו על הקושי ליצור תרגום טוב: "המתרגם פסוק כצורתו – בדאי, והמוסיף – מחרף ומגדף" (קידושין מט, ע"א)

דוגמאות נבחרות מהדיון

ت/ث: בהגייה עיראקית ישנה הבחנה בין ת' דגושה (תורה) לעומת ת לא דגושה (שבת שלום).

ح/خ: בתקופת הרמב"ם וסעדיה גאון، התעתיק היה ל כ' כמו כליף/בוכארא. אולם אפשר לציין כי התעתיק ל-ח' (ח עם גרש) התקבלה כיום וכי יודעים שישנה הבחנה בין שתי האותיות. אך ישנן מילים שהתקבעו על פי התעתיק הישן כמו "סכנין".

ص: לכאורה כל מה שצריך להגיד שזה שווה צ. אך זאת רק לכאורה, בגלל המקרה של "צדאם חסין". דוגמא אחרת המילה "סבג", כפי שיהודים שבחרו – אולי בעצמם – לתעתק את שם המשפחה שלהם صبّاغ.

ض: האות קיימת רק בערבית, והיא נכתבת בערבית יהודית כ- צֺ (צ עם נקודה מעל). בעוד שהאקדמיה מציעה לכתוב רק ד. בקבוצה עלה רעיון לתעתק את האותיות ذ, ظ באותו אופן, כלומר עם נקודה מעל האות.

الـ التعريف: ישנן כמה גישות לתעתיק אל אלתעריף. הגישה הקלאסית: עם מקף, היתרון של הגישה הזו שהיא מקלה על תעתיק אותיות השמש. למשל: צאלח א-דין. הגישה המודרנית: בשנים האחרונות נוטה לצורה העקרונית הערבית ללא מקף גם עם אותיות שמש. למשל: צלאח אלדין.

ة (التاء المربوطة): אין בעיה לתעתק כ- ה או ת אם יש סמיכות.

التنوين: תנועות סופיות לא עוברות בעברית חוץ ממלים כמו אהלן וסהלן.

اء: למשל علماء، ישנן כמה צורות, לא הייתה הסכמה על צורה אחת עולמא \ עולמאא \ עולמאא\ עלמאא \ עלמאא'. לעומת זאת آ (مدة) הייתה הסכמה על התעתיק כ- אא בתחילת מילה.

האות כ' בעברית: הבעיות איתה בדרך כלל בסוף המילה. באופן כללי, זאת עמדה שלא קשה להסכים שכ' סופית תהיה כ ולא ך.

فوزية/راوية: כותבים "פאוזיה" כיוון שזה השתרש. לעומתה כותבים "ראוויה" עם שני ו'וים כיוון שכללי הכתיב המלא מקלים על הקוראים, גם בו', י' וגם א' אם כי לא תמיד מוכרחים לכתוב למשל איבראהים. אך חשוב לשמור על קונסיסטנטיות בלי עקביות.

محمّد: לא ניתן לכתוב בעברית עם ו' (מוחמד). ישנו ויכוח אם לכתוב את השם עם ניקוד (מֻחַמַּד) או למשל פתרון אחר, להוסיף شدة מעל האותיות בעברית.