פגשתי אותו במקרה, ומן הרגע הראשון האמנתי לו. הצדק שלו נכנס לי ישר ללב. אולי דמיון השמות ביניהם הזכיר לי את האדמה, את האֵם, את הלחם ואת פלסטין. הרי דבריו של המשורר דרוויש תמיד אומרים לי הרבה. אותם דברים שהמשורר דרוויש כתב על הנייר – אני שומע אותם עכשיו מהדהדים מפי דרוויש אחר בצדק עמוק. אני שומע אותו חוזר ומצטט משפט זה פעמים רבות, אני שומע אותו אומר את המשפט בדיבורו פעמים אחדות, בכוח ובהדגשה ובהחלטיות, ואני שומע מתוך הדברים את האופטימיות, אני שומע מתוכם את קולה של התקווה. שמעתי מפיו דברים שאינם עוברים לריק על פני אוזני העוברים והשבים: "יום אחד נהיה מה שאנו רוצים להיות."
במקרה קיים דמיון בשמות. הפן היפה ביותר במקריות הוא שאין בה ציפייה, כך כתב המשורר דרוויש. המקריות היפה הזאת היא שהוליכה אותי אל מגרשי הכדורגל הפלסטיניים כדי לצפות במשחק, כדי לחזות בחלומות ובשאיפות של צעירים. היא ממלאת את העולם כולו, ולא רק את פלסטין, והיא המקריות שגילתה לי את העולם הזה. עולם שהיה קרוב אלי ורחוק ממני גם יחד. האם יש ביכולתי לבחור את חלומותיי כך שאחלום רק את מה שיכול להתרחש? שואל המשורר מחמוד דרוויש.
את התשובה מצאתי במקרה במגרש הכדורגל ואצל השחקנים הפלסטינים – במיוחד אצל השחקן דרוויש בצעדיו ובריצתו אחר הכדור. מוחמד, בן הכפר פורדיס, שהגשים – יחד עם חבריו – הישגים גדולים, והחשוב שבהם הוא מרוצתו המתמדת לעבר חלומו ולעבר שאיפותיו.
השחקן דרוויש והכדורגל הפלסטיני פתחו בפני עולם חדש, עולם שיש בו הרבה גבולות ושאינו יודע שום גבול.
אני זוכר את המשחק ההוא ואת הציפייה שהתלוותה אליו. ואני זוכר את המוטיבציה היוקדת של דרוויש ואת נכונותו לשחק נגד הקבוצה העיראקית על אדמת פלסטין, במגרש הכדורגל "פייצל" בשכונת אלראם – פייצל עבד אלקאדר אלחוסייני. ראיתי את דרוויש באימונים וראיתי את התלהבותו היתרה. ואולם ראיתי גם בעיניו וגם בעיניי את אותן שאלות: האם המשחק יתקיים בכלל? האם יוכלו "האריות העיראקיים" להיכנס לגדה? כמה וכמה פעמים בוטלו משחקים בגלל המצב הביטחוני ובגלל הצורך בכל האישורים.
התערבנו ונחלקו דעותינו. הציפייה התארכה. בדקה התשעים התקיים המשחק הידידותי. ולמרות ההתערבות, נשארנו ידידים.
אני זוכר גם את המשחק השני. הוא חרות בזיכרוני מפני שהגעתי אליו באיחור. הייתי בדרכי משכונת אלראם ליד רמאללה לאצטדיון "דורא" הבין־לאומי. המעבר במחסום היה אטי ביותר, החיילים הישראלים בדקו כל מכונית. עברתי את המחסום כעבור שעה וחצי. נותרו רק עוד שני מחסומים ואני מגיע. זה היה ביקורי הראשון בכפר דורא הנמצא בנפת חברון. המשחק היה נגד נבחרת בהוטאן במסגרת המשחקים על גביע אסיה. כן, מתברר שיש מדינה כזאת. הקבוצה הפלסטינית הביסה אותם בעשרה שערים, ולא ספגה אף שער.
ריצתי עם חברי דרוויש ממגרש כדורגל אחד לאחר גילתה לי שאין גבולות לחלומות ואין מחסומים לשאיפות. הגבול היחיד נמצא במעבר בין מדינות, ואולי דווקא במעבר לכמה מדינות ערביות ואסלאמיות – שלא מאפשרות לי להיכנס אליהן בגלל צבע דרכוני הישראלי. הן מנעו ממני להגשים את חלום חיי ולנסוע אל מדינות שתמיד רציתי לבקר בהן. "כל דבר אסור הוא תמיד רצוי". אני חייב להשיג דרכון פלסטיני כדי לנצח את הגבול. כדי שאוכל לנסוע כמו דרוויש.
הנוכחות שלי בחברת דרוויש גילתה לי עולם אחר שמעבר לחומות, למעברים ולמחסומים. היא גילתה לי פנים אחרות של פלסטין שהיו נסתרות ממני. כל משחק כדורגל היה בשבילי עוד שיעור בגיאוגרפיה: גיליתי שבקרבת בית לחם יש נחל ושמו אלניץ, וגיליתי שיש צעירים בכפר אלסמוע שרוצים להגשים את חלומם ולזכות בגביע. אבל כולם יודעים – וגם אני – שאין להם סיכוי מול קבוצת "הילאל אלקודס".
זה לא היה לי שיעור בגיאוגרפיה של פלסטין בלבד. למדתי כי קירגיסטאן גובלת עם אוזבקיסטאן ועם קזחסטאן, כולן מדינות באסיה. כל שאיפתי היא להגיע לאזורים האלה.
ריצתי עם דרוויש גילתה לי עוד עניין, חשוב יותר: היא גילתה לי את משמעותן של חברות ושל נאמנות שחוצות גבולות, וכי יום יבוא ושאיפותינו יתגשמו.
אנו מקיצים מחלומותינו הקטנים כמו שאנו מתעוררים מן השינה, בלא אכזבה. אנו חיים ונשארים, והחלומות נשארים, כמו שאמר המשורר דרוויש, "על פי חלומותיך רוחב הארץ."
מערבית: עמנואל קופלביץ | עריכת תרגום: יעקוב איברהים