מכיר ולא מכיר
אני מכיר בעזה כל מטר. אני יודע מי הם תושביה, אחד אחד, גם אם לא הכרתי אותם. את מוכר המיצים הכרתי, גם אם לא ידעתי את שמו; את החבר של החבר שלי הכרתי, גם בלי להכיר אותו ממש; את הירקן שהיה נוהג לתת שני צרורות של בצל ירוק וגַ'רְגִ'יר אחרי התשלום, גם עליו ידעתי, אך לא הכרתי; את נהג המונית הכרתי בכל יום וגם לא הכרתי; גם את השרברב – הכרתי ולא הכרתי; את זאת שעוברת בכל יום עם ספרים צמודים לחזה – הכרתי ולא הכרתי; את אשתו של בעל הבית – הכרתי ולא הכרתי; את המואזין עם הקול הצורם – גם אותו הכרתי ולא הכרתי; את זה שמנפיק רישיונות למכוניות – הכרתי ולא הכרתי; וגם את המלצר בבית הקפה – הכרתי ולא הכרתי. את כל אלה שהכרתי ושלא הכרתי גם יחד: אולי מתו במלחמה, ואולי כולם חיים? אולי חלקם מתו, וחלקם לא? ואיך אוכל לדעת, אם את שמותיהם לא הכרתי?
הבית שלי נהרס כשהייתי בן חמש. הגנרל שרון הרס אותו בשנת 1971. ולמרות כל השנים שעברו, וכל השנים שבהן גרתי בבתים אחרים, הבית ההוא, שנהרס, עדיין בנוי בתוכי. בדיוק כמו שבנויים בי כל חבריי שאיתם חלקתי זיכרונות והצמחתי חלומות, ושהלכו מן העולם. אז תגידו אתם: למה ישראל ממשיכה להפציץ לנו את הבתים?!
מה אומר?
אני משתגע, וכותב מכתב לידידי:
לחברי אשר עשוי מדאגה ומשפה,
מה אומר?
האם אומר שהבתים, אלה שהן בשפתי והן בשפתך תמיד היו מקומות של זיכרונות רחוקים, שהבתים מתו?
אולי הם בתים עלובים, בתים שחול נופל על ראשך מקירותיהם אם אתה משעין עליהם את גבך יתר על המידה, ואולי יש בהם יותר מחילות לעכברים מאשר בטון, ואולי הם בתים שיכולים לתת מקלט לאלה הנסים ממדינה אפריקאית ענייה למדינה אפריקאית ענייה עוד יותר, אבל הם נוצרים את זיכרונותינו, ובמותם מת גם משהו מאיתנו. והבתים אכן מתו, מתו בלא לוויה, מתו בלא ששמותיהם הונצחו בעיתון, מתו בלא קבר שנוכל להניח עליו פרח צהוב ביום שבו יתקפו אותנו הגעגועים. הם מתו.
מה אומר?
עבודה של האומן שאדי טואפרה.
האם אומר שעליך לדחות את כעסך ואיבתך הכבושה והתפוצצותך ועיצבונך ודמעתך ורעבך וסערת רוחך ושמות חלליך ואת הצער שבעיניך נוכח המראה? האם אומר שעליך לדחות את התקוממות נפשך למראה כל תמונת ילד ואת המיית לבך עם כל קול שמגיע אליך מעזה כדי לומר לך: אני פוחד. המטוס מעורר אימה. לא, לא, הטנק מפחיד יותר. הוא מנסה לומר לך שהתקשרת לאלוהים לשיחה קצרה, ושהוא אמר שלא ייקח את הקול הזה לפחות עכשיו, וכואב לך שהטלפון ניתק כאשר בן שיחך מאמין למה שאמרת כדי שיוכל לישון חצי שעה לפני שהאימה תשוב פעם נוספת?
מה אומר?
האם אומר שבכל הדיונים שהיו בעד ונגד ובתוך וליד ובין ומעל ומתחת, אדם נהרג והפך לשהיד תחת כל פסיק מהם, בין הנקודה לאות, בין תנועת היד לקול, ובדיוק כשאתה מסיים לכתוב משפט של ארבע מילים, נהרגים עוד חמישה אנשים והופכים לחללים, ואתה לא יודע איפה לשים את החלל החמישי, כי אם חשבת להוסיף מילה חמישית כדי לפתור את הבעיה, הרי באותו הזמן יתווספו עוד שני שהידים, ותמצא את עצמך בבעיה חדשה?
מה אומר?
האם אומר שאני מיואש מהפוליטיקאים ומהציבור ומהעולם ומהמלאכים ומהשטנים ומהכלבים והמקקים והאוויר והשמיים והעננים והלילה והקול והאוכל והמים והנשים והגברים והמוות והחיים, כמעט באותה המידה? או שאומר שהבכי הפך למותרות, כאילו שאתה יושב בריוויירה באיזה קיץ ללא שום קשר למשהו או למישהו או לאיזשהם עיקרון או דיבור?
מה אומר?
האם אומר שעל עזה לשנות את שמה כדי להתיר את הקללה שמגדת העתידות סיפרה עליה לפני שמתה ולפני שחזתה לנו את עתידנו – כדי שלפחות נדע מתי ייגמר המוות הזה? האם אומר לך שעזה איבדה את יכולתה להבין, ושהיא קראה לאלוהים תשע מאות ושמונים פעם עד הרגע הזה, עם כל חלל היא שלחה את אותו המסר, ריבונו של עולם, הבט אליי, ונראה שהשמיים כל כך רחוקים שראשון החללים עוד לא הגיע אליהם?
מה אומר?
האם אומר שאני מתפוצץ עוד יותר כשאני שומע שהכובש משלם את מחיר פשעיו, ואיזה מחיר כבר ישלם הכובש? יש רק מחיר אחד שאני רוצה, שאם הוא יוכל לשלם אותו הרי אסלח לו: שיחזיר לי את כל החללים שהלכו בשישים ושש השנים האחרונות, שיחזיר אותם שלמים ולא פגומים, שיחזיר אותם כמו שהם היו, צעירים ובריאים, מלאי חיים, ורק אז אסלח לו, ואשב עמו כדי להגיע איתו להבנה על החיים שעלינו לחיות.
מה אומר?
אמור לי, ידידי: מה אומר?
וידידי משיב לי בהודעה של משפט אחד: כתבתי לך עשר תשובות, ואת כולן מחקתי.
***
ח'אלד ג'ומעה, יליד 1965, הוא משורר פלסטיני, יליד העיר רַפַח (רפיח) שברצועת עזה, בן למשפחת פליטים שבשנת 1948 נעקרה מביתה בכפר חַתַא הסמוך לקריית גת. הוא פרסם עד כה תשעה קובצי שירה, עשרות סיפורי ילדים, מחזות ומחזות זמר, וכן כתב את המילים למאות שירים של זמרים פלסטינים בולטים. עבודותיו תורגמו לשפות רבות, והוא נחשב לאחד הקולות הבולטים בתרבות הפלסטינית. מתגורר כיום ברמאללה ומשמש מנהל מחלקת התרבות בסוכנות הידיעות הפלסטינית וופא.
הטקסטים לעיל מופיעים באוסף "אחרי המלחמה" שכתב בעקבות המלחמה על עזה ב-2014. את התרגומים עשו חברי חוג המתרגמים של מכּתוּבּ: את הראשון תירגם נביל טנוס וערך יוני מנדל, את השני תירגמה שושנה לונדון ספיר וערך חוסיין אלע'ול.