האירועים בסיפור הזה קרו ביום חמישי 5.2.2004 בכפר קראוות בני תמים, כפר קטן השוכן למרגלות ההר, מדרום-מערב לשכם. אל תטריחו את עצמכם לחפש אותו באטלסים השמורים ודאי בספריותיכם מימי הלימודים בכפר או בעיר, או במפות פלסטין המנדטורית התלויות לזיכרון במשרדיכם או על קירות בתיכם. לא תמצאו אותו גם אם תיעזרו במנורה ובפתילה, בנרות ובעדשות, מכיוון שהכפר קראוות בני תמים נם לו בחיקו של הר שקווי המתאר שלו ומראהו לא השתנו מאז נפל אדם אבינו על פני האדמה בלוויית שותפתו לחיים ואהובת לבו חווה אמנו.
מייסדו של הכפר היה איש מצאצאי תמים אלדַּארי שהגיע להישגיו בזכות עצמו. הוא עזב את העיר כדי להתרחק מעריצותו של המושל הטורקי ומצא לו מקלט בהר. אומרים שחָבר לזאבים, לצבועים ולנמרים וחי עמם. הם לא פגעו בו והוא לא פגע בם. קליע הרובה שלו, לעומת זאת, פגע בראשו של כל חייל שהעז להתקרב אל מקום מסתורו.
כך שיחזרו תושבי קראווה מאוחר יותר. הם עשו הסכם בלתי כתוב עם המושלים, וההסכם הזה הותיר את הכפר נינוח ומנומנם בזמנם של הסולטאנים משושלת עות'מאן, המלכים האנגלים ומשפחת המלוכה הירדנית, ואיש לא נגע בו לרעה. הזיתים, התאנים, הכרמים והחרובים של הכפר היו שייכים לתושבים שהיו בני דודים, נצר למשפחות תמים ודארי. פניהם היו בהירות קלות, עיניהם בצבע הזית ושפתותיהם בצבע תלמי השדה שזה מקרוב נחרש. גאים היו בייחוסם המשפחתי, ואם היה אחד מהם יורד העירה ואיזה ארחי פרחי היה שואל אותו: "מאין אתה?" היה הלה עונה בהתנשאות: "מקראווה". ואם נהג באדיבות היה אומר: "מקראוות בני תמים", והיה מבטא את שם המקום כאילו אמר שהוא מירושלים או מבגדאד או מדמשק או מִמכה הקדושה.
אך כפי שנכתב בסיפורים וכפי שמספרים מספרי הסיפורים, דבר אינו נותר על כנו.
באותו היום זרחה שמש חמימה של חודש פברואר, וכפי שנוהגים לומר תושבי קראווה, כמו גם החקלאים של ארצנו: "פברואר, גם אם ירעיד וירעיש, נודף ממנו ריח של קיץ". והנה האנשים יוצאים מבתיהם ומתענגים על השמש לאחר ימים גשומים, קרים ומעוננים. הילדים משחקים להם למרגלות ההרים ובוואדי, מדלגים בין הציפורים והפרפרים וקוטפים כלניות ורקפות. הנשים נושאות את קערות הבצק או את סלי הכביסה ויושבות על מזרנים דקים או על שרפרפים מול הבתים, חושפות את שוקיהן הלבנות שהשערות נמרטו מהן; על חלקן עדיין אפשר להבחין בסימני מריטת השיער. הן מכבסות את הבגדים ומתגאות במה שאירע להן בליל אמש, ומראות את רסיסי המים על שערותיהן או לשות את קמח החיטה מזן נוורס, בטוחות שאף אחד אינו מציץ עליהן. הרי הגברים עזבו את הבתים, את השכונות ואת הרחובות והלכו אל גרנות הכפר הצופות לוואדי לעשן טבק מקומי ולהתווכח על סדאם חוסיין, ג'ורג' בוש ומועמר קדאפי.
מסעוד אלעַלי התעקש כי סדאם חוסיין עדיין חופשי ונלחם בפלוג'ה וכי האדם שנעצר אינו אלא כפילו. לא הרגו אותו, לא עצרו אותו ולא אסרו אותו, רק נדמה היה להם שכך קרה. האיש נשבע בשפמו כי שמע בשתי אוזניו במהלך ביקורו בעמאן לפני ימים אחדים ששייח' פלסטיני ממחנה הפליטים אלוִיחדאת נסע עם אשתו לביקור אצל בתו הנשואה בבגדאד. הוא רצה לשאול לשלומה ולשלום בעלה וילדיהם בצל הימים העקובים מדם האלה במלחמה האכזרית. כאשר הגיעו לבגדאד, ירדו מהמונית, הלכו ברחוב והבחינו בפלאח עיראקי רכוב על חמור עוקב אחריהם לאן שהלכו. ספק התעורר בלבו של השייח'; הוא חש לא בטוח ולחש לאשתו כי הוא חושש שהאיש רוצה ברעתם ועלול לנסות לשדוד אותם. הם המשיכו בדרכם בחשש ובזהירות. הפלאח העיראקי שם לב לכך, וקרא: "שייח'! שייח'! עמוד!" השייח' נעצר אחוז אימה. הפלאח העיראקי התקרב אליו ואמר: "אל תפחד! לך בבטחה! אני מגן עליך מפני השודדים!" ואז חייך והוסיף: "אני סדאם אבו עודאיי!"
אחד הגברים חייך, אולי מוצטפא, ושאל אותו בלעג: "האם הוא רכב על חמורו הפוך?"
והלה ענה לו: "אתה אמריקאי!"
החבורה צחקה בקול ולא הגיבה לדברי עבד אלרַחים שהתגונן ואמר: "מה העניין? כל דבר בעולם הזה נעשה אמריקאי, מהחמור ועד הנשיא… לא ראיתם שקולונל קדאפי חבש את כובעו וחבר לאנשיו?"
ובשעה שצחקו, והצחוק השתפך ועלה וירד ושוב עלה, שמע אחד הגברים הדי קולות בוואדי. הוא קטע את הצחוק והצביע לעבר מקור הקולות.
חבורת ילדים הלכה בוואדי אל עבר הכפר. הם הרימו את קולותיהם. דבריהם לא היו ברורים, אך מי שהיה מאזין להם בקפידה, היה מוצא בהם כעס וחֵמה.
הגברים עשו אוזנם כאפרכסת וניסו לפענח את הנאמר. בלבול אפף את פניהם של אחדים מהם, ותהייה הופיעה על פניהם של אחרים. האם זהו אחד המשחקים הרגילים שילדים משחקים?
"גלה את סודותיהם של הגדולים דרך ילדיהם הקטנים", כך אומר הפתגם. והילדים משחקים בתמימות או בערמומיות כפי שפועלים המבוגרים בחיים. הם משחקים ב"חתן וכלה" או ב"רופא ואחות" או במשחק עובד האדמה או במשחק הרועה. הם מחקים את אבותיהם ואמותיהם. ובשנים האחרונות התחילו לשחק "חייל מול לוחם" – משחק הדורש אומץ והסתכנות. מעורבת בו אלימות ורגימה באבנים, וכן קללות מובנות וקללות לא מובנות. כל אלה גרמו לאחדים מההורים לנסות למנוע מילדיהם להשתתף בו.
אך בשנים האחרונות, מאז פרצה האינתיפאדה השנייה – אינתיפאדת אַלאַקצא – בלט משחק חדש. משחק עצוב וטרגי שיש בו רצון ונחישות להמשיך הלאה. ילדי קראווה היו אוספים קרשים ומסמרים ומכינים מהם ארון מתים, ארון הדומה לסרקופג.
לאחר מכן היו נושאים אותו, הולכים אל הגרנות ומשחקים במשחק "הכיבוש וההתנגדות". קרב היה נערך אז בין שני הצדדים, רגימה באבנים, צעקות, קללות וירי קליעים מאקדחי ילדים. ואז היו מניחים כרית בארון הקבורה, מכסים את הכרית בסדין או במפית ומניחים מעל את דגל פלסטין. ארבעה ילדים היו נושאים את ארון הקבורה, וההלוויה היתה מתקדמת ומאחורי הארון היו הולכים האבלים וקוראים קריאות לאומניות עד אשר היו מגיעים לבית הקברות של קראווה ומתפללים על המת.
בתחילה סברו אנשי קראווה שביום החורפי החמים ההוא משחקים הילדים את אותו המשחק בדיוק וקוראים את אותן הקריאות בדיוק, אך עד מהרה הבחינו כמה גברים שקולות הקריאות חמורים מהרגיל וכועסים מאוד, ושמילים חדשות כגון "ילד! לאט-לאט! תיזהר שלא ייפול!" משתרבבות לתוך הקריאות המסורתיות והמוכרות המשלבות בתוכן גוון דתי או לאומי. ההלוויה נעה באיטיות שלא כמו בפעמים הקודמות שבהן צעדו הילדים במהירות רבה כנהוג בהלוויות המוסלמים או כפי שמצווה ההלכה המוסלמית.
"מוזר", אמר עבד אלרַחים.
מוצטפא, נער קל דעת שהגברים האשימו אותו בכך שהוא משתייך לחבורת "תהיה שונה למען יכירו אותך", תהה: "ומה הפלא?" הוא אמר זאת בקול שהזכיר לכולם סצנה מאחת ההצגות המפורסמות של השחקן עאדל אימאם.
איש לא צחק. עבד אלרַחים לא התרגז אלא הוסיף ואמר: "הילדים הולכים באיטיות ובכבדות, וארון המתים כבד".
"הולכים באיטיות ראינו במו עינינו והבנו", אמר מסעוד, "אך כיצד אתה יודע שהארון כבד? הגזמת, עבדו".
אינך רואה שזרועותיהם של הילדים כורעות תחת נטל ארון המתים", ענה עבד אלרַחים, "ורק המבוגרים נושאים אותו? אילו היתה בארון כרית, כרגיל, הם היו צועדים בזקיפות ובמהירות".
"סוף העולם הגיע", קרא מוצטפא, "המוות הפך למשחק, ועבד אלרַחים הפך לבעל תפיסה על-חושית".
הצירוף "בעל תפיסה על-חושית" נאמר בתחביר מרשים, והוא מצא חן בעיני אחדים מהנוכחים. מוצטפא נהג לשאול מונחים מליציים מהערבית הספרותית בכוונה תחילה ולעורר את עניינם של המאזינים לו בהשתמשו בנושא דקדוקי מורכב הנקרא"חמשת השמות", תוך שהוא מבטא את המילה על פי תפקידה התחבירי במשפט. הוא גם נהג לעמוד על כך שהשימוש במילה דורש ידע ובקיאות, על אחת כמה וכמה בביטוי המשלב את רצף המילים "תפיסה על-חושית". השימוש שנהג מוצטפא לעשות ב"חמשת השמות" הביא את אחד הגברים לשאול על כך את השייח' מוחיי א-דין, האימאם של קראווה. השייח' כחכח בגרונו, מלמל תפילה קצרה שנאמרת לפני נאום והסביר: "ישנן מילים שיכולות להיות בערבית מדוברת, ישנן גם אחרות שיכולות להיות בספרותית, אבל ישנן כאלה שלא היו ולא נבראו!"
הגברים הידקו את השגחתם על הילדים והבחינו בכך שנושאי ארון המתים רבּים ושקולותיהם זועמים מאוד-מאוד ואף נימה טרגית שזורה בהם.
כאשר התקרבה ההלוויה לגברים, התברר להם שסוד כלשהו טמון שם, ואחד הגברים יצא לכיוונם של הילדים. האחרים הלכו בעקבותיו.
זיעה נטפה מפניהם העייפות של הילדים, וחלקם היו צרודים לגמרי; עיניהם דיברו בשמם.
"הניחו את הארון על הקרקע!" הורה להם עבד אלרַחים.
חלקם התנגדו לו, וצובחי, הידוע בכינוי "קֶלַע" מרוב שפגע במקלעת שלו במכוניות של חיילים ומתנחלים, אמר: "החלל הוא שלנו, ושאף אחד לא יתערב בעניינינו!"
"נכון", ענה עבד אלרַחים, "הוא שלנו. אך אנו רוצים לדעת מי הוא".
"האם הוא מקראווה?" שאל מוצטפא. ומסעוד ענה: "התנשמת קוראת רק בעיי חורבות".
"האם אלה הם עיי חורבות, חתיכת פחדן?" ענה מוצטפא בכעס.
ועבד אלרַחים גער בהם: "קחו נשימה, למען השם, אנשים!"
קולות הגברים עלו בתפילה "אין אל מלבד אללה", כמסמנים שהם מוכנים להירגע.
הילדים שנשאו את הארון החלו לנוע.
"עִצרו אתה והוא!"
"שימו את הארון על הקרקע!"
נראה היה שהילדים עייפים, וכל שהם רוצים הוא רגע של מנוחה. הם הורידו את הארון מכתפיהם, התקבצו סביבו במעגל והתבוננו בו.
עבד אלרַחים התקרב לארון והרים את הסדין שכיסה את הגופה. הוא הביט בפניו של המת ולאחר מכן הסתובב לגברים ואמר: "הוא משלנו, אך הוא אינו מקראווה".
הגברים נדחפו כדי לראות את פני המת.
"ישתבח שם האל, כאילו הוא ישן!"
"האמונה קורנת מפניו".
"היכן זה פגע בו?" שאל עבד אלרַחים את הילדים.
"בחזה". ענה הקלע.
הוא הרים את הסדין וחשף את הגופה. כתם דם גדול נִבעה על חולצת המת. הוא שב וכיסה את הגופה. אחר שאל את צובחי: "האם מצאתם משהו לידו? רובה? אקדח?"
"לא". ענה הקלע.
"כבודו של המת מחייב לקוברו". עלה קול מכיוון הגברים.
הגברים התכופפו, וידיהם הושטו אל עבר ארון המתים.
"התאזרו בסבלנות". אמר עבד אלרַחים, "כבודו של המת מחייב לקבור אותו, זה נכון. אך יש למת משפחה. וכל אדם יקר למשפחתו. לא כל שכן אם הוא צעיר שמת למען המולדת".
"למה כוונתך, עבד אלרַחים?" שאל אותו מוצטפא.
עבד אלרַחים חשב מעט ולאחר מכן ענה: "אזוב הקיר שאין לו מי שיעמוד לצדו מי ישורנו? קחו את הארון אל רחבת קראווה ושם נתייעץ עם אנשי המועצה".
"אתה אחד מהם". התנגד מסעוד.
"כן, אחי, אך דעת הרוב קובעת!" ענה לו עבד אלרַחים בכעס.
הוא הושיט את ידו אל עבר הארון, אמות הגברים נמתחו ונשאו אותו, והם הלכו בעודם ממלמלים תפילות וקריאות בשבחו של המת.
הרחבה של קראווה המתה אדם. כל האנשים התקבצו סביב ארון המתים ונדחפו כדי לראות את הגופה.
"כבודו של המת מחייב לקוברו". אמר אבו עודאיי לראש מועצת קראווה, "כך מצווה הדת וכך מורים המנהגים. אך אנו עומדים בפני מקרה מיוחד. אנו עומדים בפני מת שאינו מקראווה".
"הוא בטח מאחר הכפרים בסביבה", אמר עבד אלרַחים.
"או משכם". אמר מוצטפא.
"האל יודע". אמר האימאם, "אך הוא בן המקום ובן המולדת".
האנשים שתקו רגעים אחדים עד שאמר ראש המועצה: "אני מציע שכמה נערים ילכו לכפרים השכנים ולשכם, יבררו אם מישהו נעדר או נהרג וישובו לפנות ערב". ועבד אלרַחים הוסיף: "ואני מציע שנאזין למהדורות החדשות, הן עשויות לסייע לנו לזהותו".
חבורת נערים יצאה במהירות אל הכפרים השכנים ואל העיר שכם, ושם תרו הנערים אחר החדשות.
"הניחו את החלל בבית ההארחה, ופנו את המקום לטובת הנשים כדי שיעשו את המוטל עליהן". הנחה ראש המועצה.
הגברים עזבו את בית ההארחה, ונשות הכפר הגיעו בהמוניהן אל המקום והתקבצו סביב הארון.
"שבנה על הרצפה, בנות תמים. חלל קדוש נמצא ברחבה שלנו". עלה קולה של האלמנה צובחייה.
הנשים התיישבו סביב הגופה.
זולייח'ה אלשַאיֶבּ שרבבה את ראשה, התבוננה בפני המת ואמרה: "צעיר כענף ריחן".
וַטפא אלעַבֶּד הוסיפה: "פניו קורנות, בלי עין הרע".
"הוא אורח של קראווה". שבה ואמרה האלמנה צובחייה, "הוא אורח שלנו ועלינו לקיים את מלאכת האירוח המוטלת עלינו".
קולה של אום עבאס, המקוננת של קראווה, עלה בקינה ובהספד, נשות תמים החלו לחזור אחריה, והדמעות ניגרו.
פאטמה אלסַעֶד קמה, עזבה את הרחבה ועוררה עניין בקרב הנשים. אך אף אחת מהן לא עצרה בעדה. רק מבט בוז אחד נשלח אליה מכיוון שכנתה עַפִיפָה אשר התקוטטה איתה באותו הבוקר בדיוק בשל מי הביוב שנהגה לשפוך בסמטה.
וכאשר החלה אום עבאס המקוננת לפנות בדברים לאם הנפטר ולהשתתף בצערה ובבכייה, עלה קול הבכי של צובחייה אשר נזכרה בבעלה, והתגבר בכייה של אום ראג'י שגעגועיה לבנה האסיר התגברו.
והקינה וההספד המשיכו.
"פִתחו את הדרך, בנות טובים". עלה לפתע קול.
הנשים שרבבו את ראשיהן, ומבטיהן לכדו את פאטמה אלסַעֶד שבה ונכנסת לרחבה ופונה אל ארון המתים.
"החלל הוא בחור צעיר… וידוע שחללים הם אהוביו של האל. זהו חתן, החתן היפה ביותר בעולם. חתן שמובילים אותו אל הצעירות היפהפיות של גן העדן, ולכן יש למרוח חינה על כפות ידיו!" קראה פאטמה והושיטה את כף ידה שצלחת חינה נחה בה.
"טוב עשית, פאטמה". אמרה לה האלמנה צובחייה. היא הושיטה את ידה, הסירה את הסדין ואחזה בזרועו הימנית של המת. "אין טבעת! ואין טבעת נישואין". הכריזה. אחר לקחה חינה באצבעותיה והעבירה אותה על כף ידו של המת ועל אצבעותיו.
"הושיט את ידו כדי שימרחו אותה בּחינה". עלה קולה של האלמנה צובחייה בשירה.
"זרועו שחומה".
"משורגת כענף צעיר של עץ זית".
"חזקה ואיתנה".
"אצבעותיו מחוספסות".
"ראי כיצד פאטמה מורחת את ידיו בחינה! בעדינות! ממששת אותן כאילו עודו בחיים!"
"איפה אנחנו ואיפה את?!"
"אשרי הכלה שתזכה בו בגן עדן".
"פתחו את הדרך, בנות טובים". עלה לפתע קול מפתח הרחבה.
כל הראשים והעיניים הופנו להביט בזהרה. "לא מתאים להוביל את החתן בלי לבשם אותו!" קראה זאת, ואז פתחה בקבוק בושם והחלה להתיז על ראשו של המת ועל גופו.
הנוכחים מחאו כפיים, הרימו אותן גבוה וקולות השירה היתמרו אל חלל האוויר.
"גלח אותו, הו ספּר, בתער עשוי זהב!" שרה האלמנה צובחייה. "גלח, ספר, וקרא לאמו!"
הנשים חזרו אחריה בשירה והדמעות זלגו.
"קראו לבני דודו שיתופפו ויחללו לו ויפצחו לכבודו בריקודים". שרה פאטמה.
זולייח'ה לחשה לשכנתה עליא אלמחמוד: "אם משפחתו תבוא, לא נרשה לה לקחת אותו! השהיד הזה הוא שלנו. החתן הזה הוא שלנו. של קראווה".
"בית הקברות הוא של קראווה". ענתה לה עליא בשקט, "של המתים של המשפחה. זרים אינם נקברים בו".
"האם השהיד זר, עליא אלמחמוד?"
עם ערב חזרו הנערים לעיר מותשים, ובני הכפר נוכחו לדעת שאמנם בדקו את החדשות בכפרים השכנים אך דבר לא נודע להם. הם שבו משכם ואמרו שהעיר נצורה בסגר.
"מפאת כבודו של המת יש לקבור אותו". אמר האימאם, "חִפרו לו בית באדמה".
"ליד מי?" שאל בחור צעיר.
שתיקה נפלה בין הנוכחים. אנשים קוברים את מתיהם לצד הסב או האם או הדוד מצד האב או הדוד מצד האם. אז היכן יהיה קברו של השהיד?
"לצד קבר אבי". קבע עבד אלרַחים נחרצות.
הנערים מיהרו אל בתיהם, לקחו את המכושים ואת הסלים והלכו לבית הקברות.
"ומה עם הכנת השהיד?" שאל אחד הבחורים.
והאימאם ענה: "שהיד לא רוחצים ולא עוטפים בתכריכים".
ולאחר שקיעת השמש התהלכה הלוויה מרשימה אל בית הקברות. המבוגרים קראו תפילות ותשבחות לאלוהים וקריאות "אין אל מלבד אללה". הצעירים סלסלו בקולם. הנשים מחאו כפיים, שרו והשמיעו צהלולים.
אך הסתיימה הקבורה, ומזג האוויר התחלף לו. עננים כיסו את השמים, רוח קרה נשבה וגשם החל לרדת.
והוא ירד… וירד… וניגר…
תרגום: דולי ברוך | עריכת תרגום: יאסר אבו ערישה