כּרים שמאס התכופף כדי להוציא את המזוודה מתא המטען של מונית המרצדס השחורה שהורידה אותו בשדה התעופה של ביירות בדרכו חזרה למונפלייה. השעון הראה חמש וחצי בבוקר, והשחר של ביירות נצבע בחשיכה ואבק.
יום האתמול היה גשום. עונת החורף הבירותי הגיעה, נישאת על קולות רעמים, אשר התערבבו לסרוגין עם רעש הפגזים ששוטטו בעיר ללא הפסקה.
האיש לא הצליח להירדם בלילה האחרון שלו בביירות. הוא שתה הרבה וויסקי, ישב על הספה בסלון, פיהק והמתין לעלות השחר לקולות מקצבי הגשם והרעמים.
כּרים חגג את יום הולדת הארבעים שלו בגפו. עַ'זַאלִה נעלמה לתוך סיפורה, מֻנָא נסעה לחפש את עתידה בקנדה, והוא יושב לבדו בביתו בביירות. בּרנדֵט התקשרה אליו לפני יומיים, ובקשה ממנו להגיע ברביעי לינואר, כדי לחגוג עם משפחתו את יום הולדתו וכניסתו לעשור החמישי לחייו. הוא אמר לה שלא הצליח למצוא מקום על הטיסה, עד יום המחרת. אשתו הצרפתיה כחכחה בגרונה, העמידה פנים שהיא מאמינה לו ואחר כך ניתקה את השיחה.
הוא ישב לבדו והחליט לכתוב מחדש את סיפורו. הוא מזג לעצמו כוס ויסקי, הניח לפניו צלחת שקדים קלויים מלוחים, והחשיכה עטפה אותו. זרם החשמל היה מנותק ואור הנר ריצד והרקיד רוחות רפאים על הקירות. כּרים שתה את הויסקי ללא קרח, והרגיש שבטנו בוערת.
הוא הרגיש שחייו הפכו למראה שבורה. נכון, הוא שיקר הרבה, ושיקרו אותו פעמים רבות. אולם חזרתו לביירות, והסכמתו לקחת חלק בפרויקט של אחיו לבנות את בית החולים, הייתה הטעות אשר חשפה את כל סיפורו, ופוגגה אותו, עד שלא ניתן היה כבר לאסוף את השברים ולהעניק פשר לחיים שהתנפצו לרסיסים.
הוא לגם מן הוויסקי, ישב והמתין. הוא היה בטוח שהיא תתקשר. אבל הטלפון נותר דומם. היא לא התקשרה. כשחשב עליה, הוא לא היה בטוח למי התכוון בכינוי "היא". האם אחרי כל מה שאירע הוא עדיין ממתין לע'זאלה? או ממתין למֻנָא שהיתה עוצמת את עיניה ונרדמת לצידו, אבל לאחר מכן הייתה קמה מתנומתה ומתחילה לספר לו את סיפור האהבה שלה עם גבר איטלקי? או האם הוא ממתין להִנְד המחביאה את ביישנותה מאחורי עיניה האפורות, ופניה השחומות המתארכות מצער? הוא נזכר באהבה שהרג אותה הפחד, לפני שהפכה לסוד משפחתי שאסור היה לדבר עליו.
כּרים הרגיש שקולותיה של העיר העומדת על סף וואדי החשיכה, עוטפים אותו. כך נצטיירו במוחו דבריו של אחיו נאסים. הוא ראה את העיר עומדת על סף וואדי החשיכה וחש כי הכול גולש לתהום בלי תחתית. נאסים אמר שהספינה בערה בלב הים ושהוא איבד את כל הונו בבת אחת. הוא הסביר שפרויקט בית החולים הסתיים והוא נאלץ למכור אותו ואת הבית כדי לסגור את החובות. כּרים לא היה צריך להמתין לידיעה על ספינת הנפט הטובעת כדי לדעת שהפרויקט קרס, ושעליו לחזור עתה לצרפת עם הקלון של האכזבה והכשלון. מע'זאלה הוא למד שבביירות הכול שברירי ואינו בר קיימא, והבין מסיפור מותו של נַצְרִי אביו שהפרויקט של אחיו לא היה אלא אשליה אחת גדולה.
הוא המתין, אבל לא ידע למי. כאשר האהבה הופכת להיות המתנה-לאהבה, האדם מפסיק להבין את רגשותיו. מהי המשמעות של הסיפור שמצא את עצמו מסובך בו? ולא, השאלה אינה קשורה לעניינים של בגידה בנישואים. כּרים לא הרגיש אף פעם שהוא בוגד באשתו. היו לו אמנם קשרים מזדמנים בבית החולים עם מטופלות ואחיות צרפתיות או מרוקאיות. אבל הוא לא הרגיש אף פעם את מה שמכונה בגידה. אולי משום שהוא מעולם לא אהב את אשתו לבנת העור, או אולי דווקא משום שאהב אותה. הוא לא ידע. אבל כאן בביירות הוא הרגיש רק בסכינים של הבגידה. ע'זאלה בגדה בו עם מאהבה, אותו נער מיליציות בעל השם המוזר. מֻנָא בגדה בו עם בעלה המהנדס אשר החליט להגר לקנדה. והִנְד בגדה בו עם זכרונותיו.
הוא ישב בחושך והמשיך בכתיבת סיפורו, כאשר לפתע צלצל הטלפון. הוא תפס בשפופרת ושמע את קול אשתו העולה ממקום רחוק ועמוק. כאילו קולה הגיע כדי לעורר אותו מן ההמתנות המדומיינות שלו. הוא צעק: "הלו…הלו … " אבל השיחה נקטעה לפתע.
הוא חש ברעב, הדליק את המצית וצעד לעבר המקרר. הוא פתח וסגר אותו מיד, משום שעלה ממנו ריח של תפוחים רקובים. הכול מרקיב בעיר הזאת הניזונה מחשמל הזורם בה רק שלוש שעות ביום.
במהלך שהותו הארוכה בצרפת השתוקק לתפוחים לבנונים, מוהל אותם בדמיונו עם ניחוח הקפה ומתמלא בריחות ילדותו
כּרים לא הבין מה משמעות ריח-הילדות עד שלא הגיע לניכר. לנגד עיניו הייתה מצטיירת תמונת אביו הרוקח בזמן שהוא היה שופך לכף ידו הפרושה כפית אבקת קפה, מערבב אותה עם כפית סוכר, ואז היה מתחיל ללקק את התערובת המוזרה בלשונו. הוא היה עוצם את עיניו שנעו מול כף-הקפה, כפי שנהג לקרוא לה. אחר כך היה פותח את המקרר, מוציא שני תפוחים אדומים ומגיש אותם לשני בניו, כשהוא מדקלם בית משיר ערבי קדום של אבו-נואס, שבו משבח המשורר העבאסי את ניחוח התפוחים של לבנון, שרק יין טוב מריח כמוהו:
"כד יין משובח, כאשר הוא נמהל במים; כתפוחי הלבנון מפיץ ריחו שבעתיים"
ריח התפוחים מתערבב עם ריח הקפה בכף ידו של הרוקח, בעודו פוקד על שני בניו לאכול את התפוח של חמש אחר הצהרים, משום שהתפוחים של לבנון עולים על כל תרופה. הם היו אוכלים את התפוחים המהולים בריח הקפה, ומתבוננים כיצד אביהם מלקק את שפתיו, לפני שהוא אומר שהגיע זמנו ללכת לבית הקפה.
שם, בעיר הצרפתית הרחוקה, התייסר כּרים על הריח שנעלם. הוא סיפר לבּרנדֵט על ריח התפוחים והקפה, אולם לא הצליח לתאר לה אותו. איך אפשר לתאר את הריח למי שלא הריח או טעם אותו? כרים גילה את חוסר יכולתו לדבר, כאשר הבין שלא יצליח לתרגם את זיכרונותיו למלים, וגם לא את התמשכות הערגה שאותה הוא טרף במילותיו. בסופו של דבר הוא גילה שתינוי אהבים אינו אלא תרגום של מלים, ושכאשר מסתיימות המלים מסתיימת האהבה.
המאהב כמו המתרגם, עובר ממילות הלשון למילות הגוף, כאילו הוא מתרגם את הדיבור ומשכתב את הסיפור. כזה הוא סיפורו עם ע'זאלה. כאשר הרגיש את חיצי הפיתוי ננעצים בגבו, השתחררה לשונו והוא החל לדבר. הוא סיפר לה סיפורים מתקופת הלימודים בצרפת, וכיצד היה לוגם יין כאילו היה מים. הוא סיפר לה על אינסוף סוגי הגבינות שם. וכשאמרה שהיא אוהבת בשר לבן, כך היו מכנים את הגבינה בכפר שלה, הוא ענה לה שהוא מעדיף את הבשר השחום ותפס בפרק ידה והיא מיד חמקה ממנו. הוא רץ אחריה וניסה להשיג אותה שוב והיא נשקה לו על שפתיו לפני שנמלטה אל המטבח.
הוא הוציא מהמקרר תפוח שנדף ממנו ריח ריקבון מבחיל ומיד השליך אותו לפח האשפה. הוא עמד במטבח אובד עצות בזמן שהחשיכה ריצדה לאורה הדל של המצית אשר חרכה את אצבעותיו. הוא היה רעב.
כרים חזר אל הסלון, שתה מכוס הוויסקי והחליט להפסיק להמתין. הוא לא המתין לשיחה מע'זאלה משום שתשוקתו אליה התפוגגה זה מכבר לאחר שנתקף בפחד מבעלה. במקום זאת הוא המתין למנא על אף שידע שלא תתקשר. אפילו פעם אחת הוא לא אמר לע'זאלה שהוא אוהב אותה. נדמה היה לו בזמן שהתפתל בין זרועותיה על מיטת התענוגות שהוא רק מקיים יחסי מין עמה מבלי לשים לב לאהבה המבצבצת. האהבה נגלתה לו רק בסוף לאחר שפחדו שקט והבין שהיה שבוי בתרמית.
ולפתע נכנסה מֻנָא לחייו ללא התראה מוקדמת.
הוא נפגש בה ובבעלה המהנדס האזרחי, אחמד אלדַכּיז, בבית אחיו נאסים. שם הוא ראה את תכניות בית החולים בפעם הראשונה, והקשיב לפרויקטים לבנייה מחדש של ביירות. שם הוא גם שמע את הסיפור המוזר על השורשים הפרנקים של המשפחה שגרה בטריפולי שבצפון לבנון. וכאשר אמר למנא שהיא כישפה אותו בפגישתם הראשונה היא צחקה את צחוקה המתרונן ואמרה שהיא לא רוצה לשמוע מילות אהבה משום שהן דומות זו לזו ומשעממות אותה.
כרים לא הפסיק להעתיר מילות אהבה על מנא, למרות שהוא ידע כבר שהוא מאוהב בע'זאלה. כאילו ריפאה אותו מנא מייסורי האהבה לע'זאלה. או שהוא נרפא מהדממה של הִנְד באמצעות ההמולה של ע'זאלה.
כרים לא ידע לספר איך נוצרו היחסים המשולשים בתוך ענני האבק של ביירות. ולא כיצד הצליח ליבו לשאת את סערת הרגשות בתהפוכות מלחמת האזרחים המתחדשת. אבל עתה הוא יושב לבדו, והוויסקי הוא רעו היחיד, בהמתנה לשיחת טלפון שלא תגיע.
למה הוא חזר לביירות?
עכשיו הוא יכול לומר שקדחת השיבה תקפה אותו ברגע שהתקשר אחיו ודיבר אתו על פרויקט בית החולים. אבל כיצד הוא יכול להגיע בן רגע למקום שנעקר מנפשו לפני עשור? בּרנדֵט נתקפה בתדהמה כשהקשיבה לדבריו.
"אתה חושב שאני ושתי הבנות נעבור לגור בגיהנום הלבנוני? נטרפה דעתך? או שאתה רוצה לעזוב אותנו ולהתחתן עם לבנונית שתתייחס אליה כמו משרתת והיא תביא לך בן? עבורי c'est fini, לא אלד יותר ילדים. גופי התדלדל. תסתכל על הקמטים בבטני. ואתה כמו כל הגברים הערבים מקנא באחיך על כך שנולדו לו שלושה בנים, ומחכה לנסיך הכתר".
בּרנדֵט שגתה. כרים לא בא ללבנון בשל מטרה ספציפית אלא בשל קדחת הגעגועים לביירות שבעטיה לא היה מסוגל לחשוב ולקבל את ההחלטה ההגיונית המתבקשת שאשתו ציפתה לה.
"מה המשמעות של החלטה הגיונית?" שאל אותה. "כאשר העניין תלוי בנפש האדם אין כזה דבר החלטות הגיוניות". הוא אמר לה שנפשו מתייסרת וכי ייסורי הנפש הם הייסורים העמוקים ביותר. בּרנדֵט אמרה שהיא כבר לא מבינה אותו, ופרצה בבכי.
פעם אחת הוא אמר לברנדט שהוא אינו יכול לסבול דמעות. הוא אמר לה שדמעותיה מזכירות לו את אמו אשר מתה כאשר היה בן חמש. הוא אמר שהוא אינו זוכר מאמו דבר, למעט דמעותיה הזולגות מעיניה ומתפזרות על פניה הקטנות הלבנות. וכאשר לקחו אותו עם אחיו לישון אצל השכנים, ואמרו לו שאמו מתה, הוא חלם באותו הלילה בדמעות, וראה את אמו בוכה ומוצפת בדמעותיה. הדמעות שלה הפכו למים שעלו ועלו עד שבלעו את המיטה יחד עם החדר וכל מה שבתוכו.
הסיוט הזה חזר לחלומותיו עם הגעתו לצרפת כשהלך עם ברנדט לביקור אצל משפחתה בעיר ליון. שם, הוא חש את עצמו זר ובודד. הוא אמר לברנדט שבני משפחתה התיחסו אליו כאילו היה מוכה גרדת וכי הם גזעניים. האישה צחקה ואמרה שהם כאלה; אבל מה שנראה לו כגזענות, אינו אלא מרחק שמשפחתה שומרת, אפילו עם ילדיה. והיא אמרה שעליו לנטוש את דמיונו המזרחי הפורה כדי להסתגל למולדתו החדשה וחייו החדשים.
באותו הלילה, חזר אליו הסיוט של הדמעות, והוא הרגיש בדידות איומה. הוא התקרב אל אשתו הישנה לצדו כדי לחבק אותה בזרועותיו, והיא התרחקה ממנו בלא להתכוון לכך. כרים ניסה להתרומם מן המיטה וללכת למטבח כדי לחפש מים, אבל לא מצא את דרכו בחשיכה. הוא עצם את עיניו כדי לישון וראה את עיני אמו המומות ודומעות. בבוקר שלמחרת הוא אמר לברנדט שהוא רוצה לחזור לבית במונפליה.
הוא חזר כשהוא נושא אתו את חלום הדמעות, מבלי לדעת מדוע הקיצה אמו בחלומו פתאום. מה משמעות הדבר שהמתים מקיצים בתוך החיים? ומה משמעות נשיאת המתים בלבבנו, שהופכים להיות חלק בלתי נפרד מחיים שלא חיינו אותם?
כרים לא סיפר את הסיפור לאשתו כי הוא לא יודע מה קרה לו אחרי הנישואים. תחילה, בשלב שהמשוררים מכנים אותו "ראשית האהבה", הייתה לשונו משתחררת בקלות בכל עניין ועניין. הוא היה מתרגם את הביטוי "עלא ראסי" לצרפתית, ואומר לה בצייתנות sur ma tête, כדי לשמוע את צלילי הצחוק אשר היו משתחררים משפתיה של ברנדט. ולפתע השתררה דממה. לא, הדממה לא באה במפתיע. אלא שהיא הזדחלה פנימה, והחלה לתפוס את מרחב יחסיו עם האישה לבנת העור שבה התאהב ממבט ראשון עת פגש אותה בבר Tex Mex. הוא החל להרגיש שהמלים בוגדות בו, ושהוא אינו מוצא מרגוע בשפה הצרפתית. הדיבור, כפי שאביו נהג לומר, הוא מרחב שבו אדם יכול לשכון בנחת. אביו, כאשר היה יושב עם שני בניו לארוחת הערב, היה מפציר בהם לדבר. "שעשעו אותי" היה אומר ושני האחים היו צריכים לספר סיפורים מבית הספר בזמן שהאב יושב לו בנחת ליד שולחן הדיבור.
לא היה באפשרותו להגיד לברנדט "שעשעי אותי" והוא לא הצליח להתנסח במשפטים ברורים ומדויקים המתחשבים ברגישותה של אישה הסולדת מקללות בערבית או בצרפתית. כך הוא החל להחליק אל השתיקה ואז החלו הזיות הבגידה להבליח בחייו.
לא עלה בדעתו שברנדט מסוגלת לבגוד בו, והוא אפילו לא יודע עכשיו כיצד הסתננה לראשונה הידיעה הוודאית הזו שהתפוגגה במהרה. אבל הוא לא ייחס לזה חשיבות יתרה משום שידע כי כאשר הקנאה מפסיקה לבעור בתוכך, האהבה שלך מתה. הוא לא הרגיש בקנאה כאשר סיפרה לו שהיא יצאה עם רופא שוויצרי שהיה בביקור במונפלייה אלא הסתפק בחיוך שהוציא אותה מדעתה. היא אמרה שהיא שיקרה מפני שידעה שהוא בוגד בה, ורצתה לעורר את קנאתו. ואמרה גם שהוא לא אוהב אותה יותר. ובכתה.
כרים היה בטוח שהיא משקרת. אבל הוא לא יכול היה לשאת את הדמעות ולכן התישב לצדה על הרצפה ואמר שהוא אוהב אותה. הוא כמעט סיפר לה על חלום הדמעות, אבל הוא לא סיפר. הוא הרגיש שחוסר אונים סובב אותו, ושמע את קול הדממה.
אבל עם ע'זאלה הוא היה מדבר רבות, כך גם עם מנא שהייתה מספרת את סיפורה המוזר עם חברה האיטלקי. איתן הוא היה מגרגר את המלים. הוא לא הבין כיצד זרמו מפיו המלים בביירות. כאילו באר השתיקה נפערה וחשפה הכל.
מהרגע שהגיע לביירות נפתחו עיניו. הוא אמר למנא שעכשיו הוא רואה את הדברים וכי העולם שם היה מכוסה בערפל. קסמה של ביירות נמצא ברכות עורה של ע'זאלה. מי היה מאמין שמשרתת שהגיעה מכפר רחוק וחיה במחנה הפליטים מאר אליאס בין קבצנים, עוני ושיגעון תתעלה ברכותה עורה המדהימה, שאין דומה לה, מעל כל אותן הנשים בהן טיפל במחלות עור? אבל אחר כך הוא גילה את הסוד. והסוד הוא האהבה. הוא סיפר לה על האהבה שמרככת את הגוף, מטהרת את העור ולוקחת את הנשמה אל גלי השמים, וצחק. וכאשר גילה את התרמית לא הרגיש דקירות בגרונו, כמו שמרגישים הגברים המרומים. במקום זאת הוא הרגיש כיצד אבן הפחד נגולה מליבו. הפחד הוא השפלה. ומשנסוג הפחד ומשהסתיים הסיפור כפי שהסתיים, הוא הרגיש כמי שנמצא על סף בכי.
כרים לא ידע למה הוא חשב על המילה " הייתה" כאשר ישב במושבו במטוס הבואינג 707, שהגיע משדה התעופה Paris-Orly לשדה התעופה בביירות.
הוא דמיין את מראה העיר, הוא ראה אותה כפי שכאילו הייתה. כאילו היא חלק מעבר שאין איך להשיב אותו ועם זאת הוא חוזר אליו. כרים לא השתמש במילה חוזר כאשר הודיע לאשתו על ההחלטה בעניין ביירות, ובמקום זאת אמר לה שהוא נוסע אל העיר כדי לבנות בית חולים. אבל הוא ידע שהוא חוזר למקום שכבר לא נמצא יותר. הוא עצם עיניו וראה את המשפט שהתנוסס מולו: "הייתה ביירות".
הוא פקח את עיניו בתוך המטוס וראה את אשתו עומדת מולו ומנענעת אותו בכתפו כמעירה אותו משנתו. האישה הייתה דומה לברנדט, לובן בוהק ועיניים קטנות. הדיילת אמרה שהמטוס מתכונן לנחיתה ודרשה ממנו להישאר במקומו ולחגור את חגורת הבטחון.
כאשר חיבק אותו אחיו נאסים בשדה התעופה הוא הריח ריח של זעתר, ורעד של געגוע היכה בו. כרים התבונן באחיו וזיהה את דמות המראה שרדפה אותו זמן רב. הוא ראה באחיו התאום את בן דמותו אשר לא רצה לראות. אבל הוא מעולם לא הריח בו את ריח הזעתר כמו באותו היום. ברנדט אמרה לו בבוקר היום שלמחרת הפגישה שלהם שהיא יכולה להריח ממנו ריח של זעתר. הוא ענה לה שהוא לא אכל זעתר כבר זמן רב. והיא אמרה צוחקת "אתה מלבנון. אמרת לי שאתה לבנוני. זהו הריח של הלבנונים". הוא אמר לה שריח הלבנון הוא התפוחים, "אילו תפוחים". היא ענתה, "זעתר thyme, טימין, אתה מכיר את משמעות המילה? אני אוהבת זעתר".
שני גברים, על סף הארבעים, מריחים את ריח הזעתר ולא בוכים. שניהם חיפשו אחר המלים, ולא מצאו אלא מלים מוכנות, כאלה הממלאות את חללי השתיקה. שניהם עלו למכונית הוולבו השחורה. נאסים התניע את המכונית ונשמע קולה של פיירוז השרה "חַבַּיְתַכּ בּצֵיף, חַבַּיְתַכּ בּשִׁתִי – אהבתי אותך בקיץ, אהבתי אותך בחורף". נאסים נפנה לעבר אחיו החוזר, ואמר שהוא קנה את הקסטה של פיירוז במיוחד עבורו. "אתה עדיין אוהב אותה?" שאל, ולפני שהגיעה התשובה, הבהיר נאסים שהוא כבר לא אוהב אותה. "פיירוז נהייתה כמו לבנון." אמר, "כולם אומרים שהם אוהבים אותה. אבל כשכל האנשים אוהבים אותך, איש לא אוהב אותך. כזאת לבנון. כולנו אוהבים אותה, אבל איש לא אוהב אותה. כמו המלחמה שכולנו אומרים שאנחנו לא אוהבים אותה, אבל כולנו נלחמים. וכמו אביך אללה ירחמהו" אמר נאסים.
"אל תדבר כך על אבא", אמר כרים.
"למה, מה אתה יודע בכלל…"
"מה אני לא יודע? לא הבנתי".
"אתה תבין, לאט לאט".
מה זו קבלת הפנים המוזרה הזו? האם אחיו הזמין אותו ללבנון כדי להעליב אותו ולסגור איתו חשבונות ישנים? כרים חשב שהנושא נסגר אחת ולתמיד כשנאסים התחתן עם הנד. הוא רצה לומר לאחיו בטלפון שהוא ניצח בסופו של דבר אבל הוא השתנק.
כרים לא רצה לפתוח חשבונות ישנים. אז מדוע הוא שב לביירות אם כך?
ואיך תבין הנד את שיבתו? "בסוף הכלב הצליח וקנה את שנינו גם יחד", אמר לה.
"הוא קנה רק בגלל שאתה מכרת", ענתה לו.
השמש של חודש יולי חרכה את האספלט של העיר וכרים הרגיש מחנק. אבל הוא לא שאל את אחיו לאן הוא לוקח אותו. הוא היה בטוח שהם נוסעים לבית אביו. אבל המכונית חלפה ליד המבנה שבתחתיתו היה בית המרקחת, והמשיכה בדרכה.
"הנד ממתינה לנו עם כוס ערק וקצת מתאבנים".
"אני עייף. קח אותי הביתה, ומחר בערב נאכל ביחד".
"חמתך הכינה כֻּבֵּה־נִיֵה לכבודך. היא ממתינה לך אצלנו".
"חמתי?!"
"הייתה חמתך והפכה חמתי, מה הבעיה?"
כל השיחה ביניהם התחילה ברגל שמאל. כרים לא הגיע כדי לפתוח חשבונות ישנים, ולא כדי לנקום באחיו ולראות שמחה לאיד על פני אחיו הקטן. הוא הגיע בשביל … בעצם הוא אינו יודע. אבל הוא כן רצה להתחיל דף חדש בחייו. או כך לפחות סיפר לעצמו. הוא אמר לאשתו בעודו מצלם את בנותיו כדי שילמדו להשתמש במצלמה שקנה שהוא רוצה לטרוף את ביירות בעיניו. הוא רוצה לצלם אותה, להתנצל בפניה ולהתאהב בה מחדש. הוא קרא בעיני אשתו את המלים אשר אמרה לו כבר בימים הראשונים שלהם: "אתה רומנטי ורגשני". אבל המשמעות המלים הלו משתנה עכשיו. באותו עבר רחוק, שנראה לכרים כאילו הוא שייך לזמן אחר, היא הייתה אומרת "רומנטי", וכשהייתה צוחקת התשוקה ניבטה בעיניה. אבל עכשיו, המילה מגיעה מיובשת ומרירה.
הם שתו את הערק ואכלו את הכֻּבֵּה בתוך הדממה שלא נחלצו ממנה למעט עם שאון הילדים ותעלוליהם. הנד לא דיברה ואמה סלמא העטופה בשחור נראתה אישה אחרת. כאשר נכנס כרים אל הבית, והאישה חיבקה אותו, הוא הבחין בשחור אשר כיסה את רגליה וטיפס מכל צדדיה. על רגליה היו גרבי ניילון עבות ושחורות שכיסו את ברכיה ואת ירכיה והיא נראתה כאישה אלמנה.
סלמא לא פשטה מעליה את הבגדים השחורים מאז שמת בעלה בגיל צעיר בעקבות אירוע מוחי, והותיר אותה עם בת יחידה, וסכום כסף קטן שאותו צבר במהלך עבודתו בפרויקט הייעור באבו-דאבי. האישה הלבנה והיפה הצליחה להפוך את שמלותיה, כרקע המבליט את הלובן הצח שלה הקורן מירכיה וזרועותיה. שנה לאחר שמת בעלה הסירה רק את הגרביים השחורות והמשיכה ללכת בשחור. כאשר פגש אותה כרים בפעם הראשונה בבית המרקחת "אלשִׁפַאא" של אביו, היופי שלה הכה אותו בסנוורים. הוא ראה את חיוך הניצחון על פניו של נצרי שמאס, שהיה דרכו להכריז על כיבושיו הנשיים החדשים. וכאשר נפגש איתה בביתה לאחר מכן, בביקורו הראשון אצל הנד, הרגיש עקצוץ קל חולף בגופו. הוא השווה בין עזות המבט שלה שהחביאה את התשוקה, ובין עיניה הקטנות והשבורות של הנד וגופה השחום והמכופל בתוך עצמו שנצץ כאילו לגם את אור השמש. ספקותיו של הנער הצעיר התפוגגו כאשר סלמא דיברה בזלזול על עשבי התיבול הקסומים של אביו אשר גורמים לצמחים לבעור בתשוקת החיים. כרים היה בטוח שאביו ממציא את סיפורי האהבה על מנת להתנחם בבדידותו ולהתנגד לזקנתו. עד אשר פתח אחיו נאסים את המגירה הסודית של אביו, וראה את התמונות. תקפו אותו רגשות של בחילה ועצב.
למה אנחנו צוחקים מסיפורי האוהבים, בעוד שאנחנו מתנהגים באותה צורה? את האהבה אין לחשוף בפני אחרים, משום שהאחרים מסוגלים לקבל אותה רק אם הם היו גיבוריה. הוא חש בסלידה מאביו והרגיש בצער על עצמו. איך יספר ולמי יספר את סיפורו עם ע'זאלה אשר הסתיים במשהו גרוע יותר משערוריה? איך ידבר על רגשותיו הסותרים ועל ליבו ההפכפך, אשר היה לוקח אותו למחוזות לא מוכרים?
הוא נזכר בבית השיר הישן ההוא וחייך.
לפתע הואר הבית באור החשמל. הוא שמע את חרחור המקרר וראה עצמו יושב על הספה, מחזיק כוס וויסקי ריקה בידו, ומגלה שמצבו העגום מצחיק. הוא מילא את הכוס מחדש ואמר בקול רם:
"הוא נקרא בן אנוש, משום שמקורו בנשייה; והלב אינו נקרא לב אלא אם הוא מתהפך"
זה החשמל. מספיק שהחשמל חוזר, כדי למחוק את כל הסיוטים והמחשבות השחורות. כרים החליט להתבונן בחייו כאילו היו בדיחה. שום דבר לא מצדיק את הסבל, משום שהאמת ממילא מתעתעת. לפתע הוא חש ברוך מפתיע כלפי אביו. הוא דמיין אותו מושלך מת באמצע הסלון וצחק מחוסר המשמעות של הדברים
הוא אמר למנא שאין משמעות לעצב של הפרידות. הוא נשק על שפתיה, שהיו רטובות ממים, וצחק כששכב אתה בפעם האחרונה. הוא אמר לה שהם חייבים שהפעם האחרונה תהיה אפילו יותר יפה מן הראשונה. הוא הזכיר לה כיצד היתה נבוכה ומפוחדת ואיך ששפת הגוף שלה הייתה אילמת. הוא אמר לה שהיחסים ביניהם לא צריכים להסתיים באלימות כפי שהם התחילו. הוא שכב אתה לפני שהיא הספיקה לייבש את גופה. הוא הסיר את המגבת ולקח אותה בעודו צוחק.
מנא הגיעה פתאום. השעה הייתה שבע בבוקר. כרים פתח לה את הדלת וראה את מנא עומדת מהססת בבגדי ספורט הבוקר המיוזעים.
"באתי להיפרד ממך, אנחנו עוזבים לקנדה בעוד שבוע".
היא נכנסה אל הסלון. כרים הותיר אותה שם, הלך אל המטבח והניח את קנקן הקפה על האש ושמע את קול המים מן הדוּש שנפתח בחדר הרחצה. מנא עמדה עם המגבת הלבנה שכיסתה את גופה ולא חשפה אלא את שוקיה הדקות הלבנות, ואמרה שהיא עצובה. במקום לשאול אותה למה היא עצובה הוא צחק והתקרב אליה. צחוק התגלגל על פניו כשאמר לה שגוף רטוב ממים הוא הדרך העדיפה ביותר לפרידה. כרים הדליק את כל האורות בבית, והלך למטבח, פיזר קמצוץ זעתר על פרוסת לחם יבשה ובלע אותה.
כל העניין הוא ששתיתי יותר מדי מבלי לאכול. חלס. הסיפור הזה הסתיים. מחר בצרפת לא יהיה יותר סיפור. לא צריך שיהיה סיפור.
הוא נרגע על הספה, והחל להרגיש בנמלול המקדים את השינה מתפשט בגופו. לפתע הוא קפץ בבהלה וכיוון את השעון המעורר לשעה ארבע וחצי בבוקר ואחר כך שקע בתנומה עמוקה.
כּרים שמאס התכופף על מנת להוציא את מזוודתו מתא-המטען של מונית המרצדס השחורה, אשר הובילה אותו לשדה התעופה של ביירות בדרכו חזרה למונפלייה. לפתע הוארו והרעימו השמיים. הנהג הרכין את ראשו כאשר פגזי מרגמה החלו לנחות על הכביש המוביל לשדה התעופה. המכונית הסתובבה בפתאומיות, וכרים שמע את חריקת הגלגלים והרגיש שהכל רועד. הוא עצם את עיניו והתכונן למות. הוא שמע את הנהג צועק שהוא חוזר לביירות. הוא פקח את עיניו ודרש ממנו שימשיך וייקח אותו לשדה התעופה. המכונית נעצרה לפתע, ומתוך רעש חריקת הצמיגים שמע את הנהג אומר שהוא לא יכול. "אם אתה רוצה להמשיך תזמין לך מונית אחרת. יש לי ילדים ואני רוצה לחזור הביתה".
כרים הרגיש שהוא מתבונן באדם אחר. הוא ירד מן המונית, התכופף כדי להוציא מתא המטען את מזוודותו ומצא עצמו באמצע רחוב רחב מלא באבק ושאריות פסולת, וחשב שהוא הגיע לסוף העולם.
כך הסתיימה ההרפתקה הביירותית שלו. זמזום באוזניים, ותחושה שהוא נשען על צלו. וכאשר החל להבליח הבניין של שדה התעופה על חזיתו ההרוסה, הוא נפנה לאחור ופרץ בבכי.