מאז התפוררות הפרויקט הלאומי הערבי ועלייתן של הרפובליקות הדכאניות, הריאליזם המאגי פורח בפרוזה הערבית כביטוי לזהויות מיעוטים. התווית "ריאליזם מאגי" היא ממילא מפוקפקת בגלל סיגולה השטחי לשוק הספרים הקפיטליסטי כמותג של אמריקה הלטינית. אך ישנם תנאים אובייקטיביים המצמיחים יסוד פנטסטי במסגרת מסורת הרומן הריאליסטי. בהקשר הערבי, הפנטזיה צומחת מרעב אדיר לייצוג מעמדי של שכבות חלשות ושל קולות אנומליים שנדחקו הצידה. ייצוגים אלו חורגים מתכתיבי הסיפור העשוי היטב ומפתחים פואטיקה של נקבּוביוּת הפרוצה יותר לרמות שונות של תודעה. אף שהקאנון הלטיני־אמריקאי, הכולל סופרים כמו גבריאל גארסיה מארקס וחורחה לואיס בורחס, ידוע ומוכר לספרות הערבית, לא בו נעוצה הסיבה לתפנית הפנטסטית. הצמא לצורה שתבלום את מכות הזמן באמצעות הדמיון מתגבר מעצם חוויית הדלות והנכפפות. טכניקות נרטיביות כמו הסיפורים הקסומים בסגנון "אלף לילה ולילה" נתבעות מחדש כילידיות ומתמלאות בתוכן מעמדי. סמלים ומיתוסים של תורות מזרח אזוטריות, שאחיזתן לא רפתה בקרב קבוצות ופרטים בשולי החברה, מנותבים כדי לנפץ ביצירתיות את האשליה הריאליסטית.
למשל, הסופר הכורדי סלים ברכּאת (יליד 1951) הרים את המודרניזם הערבי לתחומים של עמימות מיסטית חסרת תקדים, שעוררה דחייה בקרב לא מעט קוראים ומבקרים. הסופר הסורי־דרוזי פאדי עזאם (יליד 1973) השתמש באמונה בגלגול נשמות כעמוד התווך הנרטיבי ברומן "סרמדה" (2008), המתרחש בכפר דרוזי דמיוני בסוריה. ברומן האוטוביוגרפי "רק לחם" (תורגם לעברית בהוצאת אנדלוס, 2000), הסופר הבֶּרבֶּרי מוחמד שוכרי (1935–2003) מתאר כיצד גדל בחרפת רעב בשכונות העוני של טנג'יר וסבל מהתעללות אביו השיכור. הוא כותב בשפה כחושה ולקונית המתנגדת ליופייה הרטורי של השפה הערבית. כשאביו מרביץ לו ומקלל אותו ללא הרף, הדמיון הופך לצורך הישרדותי: "לולא הדמיון הייתי מתפוצץ", כותב שוכרי (עמ' 41). קוראי העברית התוודעו לזיקה שבין הפלגות הפנטזיה, תורות אזוטריות, וספרות מיעוטים דרך כתיבתו של הסופר הפלסטיני אמיל חביבי (1922–1996) ודרך תרגומיו המופתיים של אנטון שמאס. מגמות אלו הגיעו לשיאן בספרו האחרון של חביבי, "סראיא בת השד הרע" (הספרייה החדשה, 1993). פועלו של חביבי מורה על מגמה רחבה יותר: בני מיעוטים הרחיבו את אמנות הפרוזה הערבית לכיוונים מינוריים שבעיני שומרי הסף של הספרות הערבית, המוחזקת כנכס לאומי, היו מגונים ואף מכוערים.
המשפט "לולא הדמיון הייתי מתפוצץ" יכול היה לשמש מוטו לרומן אחרון המלאכים (פורסם במקור ב־1992) של המשורר והסופר העיראקי פאדל אלעזאווי, מן המופעים הבשלים למגמת הריאליזם המאגי בפרוזה הערבית. הרומן הוא הומאז' רחב יריעה לעיר כִּרְכּוּכּ שבצפון עיראק, עיר הולדתו של הסופר, שבה שלט רוב תורכמני. אוכלוסייתה כללה לא רק מיעוטים כורדים וערבים גדולים, אלא גם קבוצות תרבותיות ואתניות קטנות יותר. אלעזאווי מתאר את עירו בנקודה הגורלית שבה הקבוצות והפרטים שאכלסו אותה היו נתונים בתהליך תסיסה מתקדם, כאשר זהויות לאומיות מיהרו להתגבש בתקופה הפוסט־עותומאנית ולפני שהרפובליקה הערבית התייצבה בשלטון. העיר, ובתוכה שכונת צ'וקור בעלת הרוב התורכמני, מתפקדת כפרסונה של ממש וככרונוטופ־על המארגן את החומר ההיסטורי המעובד לבדיון. עטוף בכרונוטופ הזה, הסיפור סובב על צירן של שלוש דמויות מרכזיות: חמיד "ניילון", המהפכן ונער השעשועים לעת מצוא, ח'דר מוסא, הקצב שבזכות אירוע נחיתת צפלין מתוקשר הופך לחוליית הקשר בין העיר והשלטון המרכזי, ובורהאן עבדאללה, נער בעל חזיונות וכישרון כתיבה מולד, אשר בפרק האחרון מתברר כי הוא בן דמותו של הסופר המגולל לאחור את קורות העיר.
להמשך קריאה יש לעבור לאתר כתב העת מעלה כאן
לפרטים נוספים על הרומן 'אחרון המלאכים' ולרכישה לחצו כאן