בסיפור "הדגל" מספר אב איך בנו הקטן, ח'אלד, בא אליו כשבקשה בפיו. הילד הצעיר לומד בבית ספר של מערכת החינוך הממלכתית, ולקראת יום העצמאות של מדינת ישראל הוא סופג את התכנים של תוכנית הלימודים שלה:
הוא מספר איך הם שרו ביחד איתה [עם המורה] על "יום העצמאות של ארצי" וכיצד ביום העצמאות פוצחים הזמירים בשיר, והשמחה שוטפת כל כפר ועמק ועיר: "בּעיד אסתקלאל בְּלאדי, ע׳רדּ אלטיר אלשַּאדי, עמּת אלפרחה אלבֻּלדאן, חתא אלסַּהל ואלוואדי".
המילים "יום העצמאות של ארצי" מופיעות בסיפור במרכאות, כי גם האב וגם המורה יודעים שאין להם עצמאות ו"ארצי" שבשיר אינה ארצם, אך בשלב זה בסיפור נדמה כאילו הילד ח'אלד אינו מבין את זה, והוא נרגש לקראת החג.
השיר שהילדים שרים בבית הספר לקראת החג מבקש להישמע כמו שיר עממי שמבטא רגשות ספונטניים, אבל למעשה הוא תוצר מלאכותי של המחלקה לערבית במשרד החינוך – מין תרגום מלאכותי לערבית של תרבות עברית, מלאכותית גם היא, המבקשת לחקות תרבות שורשית (וכמה נכונה הבחירה להשאיר בתרגום לעברית זה לצד זה את הנוסח הערבי והעברי של השיר, כי באמת קשה לומר כאן מה המקור ומה התרגום). השיר נכתב מתוך מטרה לשתול, או נכון יותר להשתיל את המוצר המלאכותי והחדש הזה בלבבות הצעירים והתמימים של הילדים.
בתחילת הסיפור נראה שההשתלה הצליחה, כי ח'אלד באמת רוצה דגל. דגל כחול ולבן.
אביו של ח'אלד, המספר, לא מנסה לתקן את הילד. הוא לא מנסה להסביר לו מה ההבדל בין "ארצי" לארצי. הסיבה הראשונה והאנושית לכך היא היצר ההורי, המגונן שלו, שגורם לו לחוס על נפש בנו, ולהימנע מלהפוך אותה לאתר של התגוששות. הוא אומר:
מה אגיד לו? הוא בן חמש וכמה חודשים. תמים כמו ורד הבר בחודש אפריל. הוא איננו יודע היכן דודיו ודודותיו, והיכן שאר קרוביו. בוודאי שאינו יודע מה שאירע, ועוד אירע, ועוד אירע. ולמה שאספר לו? לא אסכים ללמד אותו עצב.
אבל לסירוב ללמד עצב יש גם צד מהותי יותר, שאיננו קשור רק לחמלה או לפחד. השמחה של ח'אלד היא גם כוח חיים שלו – וזה בדיוק הכוח שנעדר מהשיר שמלמדת המורה. האב אומר:
ח׳אלד אוהב את החיים. ענפי הזית הצעירים והפרועים שונאים את רוחות החמסין.
הילד הצעיר מדומה לענפים צעירים ופרועים של עץ זית, ורוחות השנאה, המחלוקת והנישול הן רוחות החמסין שמאיימות לייבש אותם. האב יודע שהאדמות של משפחתו ועמו נגזלו מהם, אבל המלחמה שלו על נפש בנו היא חלק מהסירוב שלו לוותר על האדמה.
באחרית הדבר הנהדרת לספר מביאה עאידה פחמאוי ותד ציטוט של מוחמד עלי טאהא שבו הוא אומר:
השפה הערבית היא עמוד התווך של הישארותנו במולדת הזאת, השפה היא כמו אדמה.
האדמה הממשית הופקעה, וגם השמות שסימנו אותה הוחלפו על ידי ועדת שמות, אך משהו מהקיום שלה נשמר במקום אחר: בשפה. השפה היא אדמה, אבל היא לא תמיד אדמה פורייה, כי היא יכולה להיות גם ביורוקרטית ויבשה. כדי שמשהו יצמח מתוכה היא צריכה שירד עליה גשם. הגשם הזה הוא חלק מהמעשה הספרותי של מוחמד עלי טאהא.
האב הנבוך לנוכח הבקשה של בנו ח'אלד ממשיך בהרהור בינו לבין עצמו ופוסק:
לעולם לא אספר לו את מה שקרה, כי אז לא תשטוף השמחה את הכפר והעמק והעיר, ולא תפזז על הכתלים ועל גגות הבטון והבוץ והפח.
הנה זו הפעולה של אהבת החיים. השפה השלטונית הופכת את האדמה למסמן מוכלל, ומפקיעה אותו מהספציפיות. היא הופכת אדמה לאדמות, לנדל"ן. האב מצידו מסרב להשיב על המעשה הזה באותו מטבע. אם הוא יתגושש על הבעלות על הארץ בזירה של נפש בנו יֹאבד שטף השמחה של הבן, ואגב כך תאבד גם שפת האדמה הפורייה, שהיא שפת השמחה והשטף. אם כן השמחה האמיתית ששוטפת את הבן היא-היא התשובה למלאכותיות של השיר. היא זאת שהופכת את "הכפר והעמק והעיר" הכלליים שמופיעים בשיר של משרד החינוך, לכפר ועמק ועיר ספציפיים, שכל אחד מהם הוא מקום אמיתי, עולם ומלואו שחיים שלמים התקיימו בו, וגם אם נגזל יש לו עדיין קיום בזיכרון, ובשפה. וכיוון שבשמחת הבן המילה "כפר" מתייחסת למקום ספציפי, ואיננה מסמן מוכלל, היא מעניקה לו גם את הכוח לראות את גגות הבטון, וגגות הבוץ וגגות הפח. והמבט הזה, של שמחת הבן, שמופנה אל העולם הממשי ולא אל מסמנים של אידיאולוגיה, עתיד להיפקח למציאות בעצמו, ולא מתוך הטפות של אב. באמצעותו הוא יגְדל אל היכולת לראות את העוול הרשום עדיין בחורבות שנשארו נטועות באדמה. הוא כותב:
ורק החורבות נותרו להעיד – כאן עברה המתקפה, כאן היו אלה שהיום מתגוררים במחנה אלרשידיה ועין אלחלווה.
בסיפור אחר, "ויהי בעתיד לבוא", הרשום בזרם תודעה ומתאר את המחשבות המשוטטות בראשו של המספר בעודו משוטט בנסיעה דמיונית בהרי הגליל, מעלים העיקולים בדרך הרהורים, משלים וזיכרונות, שאחד מהם מזכיר במידה רבה את נקודת הפתיחה של הסיפור "הדגל". המספר מתאר איך כשהיה בעצמו ילד, לפני שנים רבות, אמר להם מורֶה הכפר מצטפא לבקש מהוריהם את ספר הקוראן. לאב לא היה כסף, ספרים למכירה בכפר לא היו, וגם מכוניות לא חלפו שם, ואף על פי כן יצא האב להשיג את הספר לבנו, וכך הוא מתאר את המסע:
במשך השנים הרבות שבאו אחר כך נהג אבי לספר לנו שוב ושוב את סיפור הרכישה של אותו הקוראן. הוא סיפר איך קם עם קריאת התרנגול הראשונה, ויצא ברגל, וחצה את הרי הגליל התחתון ואת חורשותיו, עד שראה את השחר עולה על כפר מנדא, וכיצד היתה האדמה בבקעת בית נטופה בוצנית, והוא נדרש לנקות את נעליו הבלות ליד "אלח'אנוק" – שער נצרת הצפוני, העיר שבעיניו היתה בירת הגליל, אם לא בירת העולם כולו. אבל שיאו של הסיפור תיאר את מטח הגשם שתפס אותו בקסטל צפוּריה – היא מצודת ציפורי, כשכבר עשה את דרכו בחזרה, נושא עמו את הקוראן כמו יולדת המגוננת על בנה יחידה שנולד לה לאחר כיסופים רבים.
בהשגת הספר מעורבים גורמי טבע רבים: התרנגול הקורא, השמש העולה, הגשם הניתך ואדמת הבקעה הבוצנית. נצרת נראית לאב כבירת הגליל ובה בעת גם כבירת העולם כולו, אולי משום שהוא אינו חש את עצמו כאזרח של מדינה אלא הוא בן בית בעולם, ולכן בעצם מצוי תמיד בטבורו. והנה, מתוך התנועה הזאת, של הרגליים על האדמה ובתוכה, מופיע הקוראן, או ליתר דיוק נולד ממש, עטוף באב המגונן עליו מפני הגשם והבוץ.
תיאור אחר שמדמה ספר לתינוק מופיע בסיפור הפותח את הקובץ: "שורף המורשת", אך שם הדימוי איננו בא מטעמו של ההורה, אלא מטעם נציגי השלטון. בסיפור הזה, שהוא מעין משל כללי המנותק מזמן וממקום, באים נציגיו של השלטון אל אדם המכונה אבו חיאן אלתווחידי (שמו של סופר ופילוסוף בגדדי בן המאה העשירית ששרף את כתביו), וכולאים אותו בצינוק. ההאשמה נגדו היא ששרף את מורשת האומה. הסופר מתקומם ואומר שרק את כתביו שלו הוא שרף, וכך הם עונים לו:
מרגע שהעלית אותם על הכתב, הם הפכו לרכוש האומה. הספר הוא כמו הזרע שבגבר או הביצית שבאישה. כל עוד הוא בתוך גופו של ההורה – שלו הוא. אך לאחר שהוא מופרה, הופך לעוּבּר ונולד, הוא נהיה רכוש האומה.
המטאפורה שבה משתמשים כולאיו של אבו חיאן אלתווחידי מספרת את כל הסיפור: השלטון, שמופיע כאן ככל שלטון באשר הוא, תובע בהיעלם אחד חזקה גם על תוצרי הרוח וגם על תושבי הממלכה או האזרחים, מיום היוולדם ממש. מעשה ההפריה מוצמד למעשה השעבוד והרתימה. השלטון מנכס את השפה, ובאותה תנועה קונה שליטה באדם ובאדמה, ומשתמש בהם לצרכיו.
אבל על האב הקונה את הקוראן לבנו בסיפור "ויהי בעתיד לבוא" מסופר כי הוא מגונן על הספר כמו אם המגוננת על בנה יחידה שנולד לאחר כיסופים רבים. כמו אביו של ח'אלד, המספר בסיפור "הדגל", גם הוא לא מעלה על דעתו לעקוד את בנו על מזבח האומה, ובמקביל גם את לשונו שלו ושל הבן הוא מסרב לשעבד.
והנה הקוראן הזה, שמופיע בסיפור "ויהי בעתיד לבוא" בכל הדרו, שם הוא בוקע מרחם האדמה עם כריכה כחולה ואותיות זהב, נכנס למחזור הדם של הילד ומתגלגל ברבים מאוד מסיפורי הקובץ. ואחד מפסוקיו מופיעים גם בסיפור "הדגל", בהרהוריו הנוגים של האב:
זה סיפור חיינו. מצפונו של העולם גועש, ואחר כך מצטמק כמו חשופית. כך הוא צופה על גבי המסך הקטן בזקן מת ומקל ההליכה שלו לצידו בסמטה בצַבְּרא, ובראש של ילדה חסרת עיניים, ולידה מוטלת בובה בשכונה בשאתילא. צופה וממשיך.
שנאמר [והנה הציטוט מהקוראן מפרשת "רעש האדמה"]: "ברעוש הארץ את רעשה, ובפלוט האדמה את קרביה, ובאמור האדם, מה היה לה? ביום ההוא היא תספר את סיפורה."
והארץ אכן מספרת את סיפורה, שבא לידי ביטוי בפריצה של המים, בסירובם להישאר במקום שבו מבקשים לסכור אותם, לאלף אותם, להטות את נתיבם, לשלוט בהם.
האב מספר:
גשמים כבדים ירדו השנה, ומים פרצו מהמעיין שיבש לאחר שהחברה הממשלתית גזלה את מי התהום של הכפר והשקתה בהם את אדמות הקיבוץ. חבורות של נחליאלים התקבצו ובאו למשמע פכפוך המים, ובנות הכפר יצאו לרחוץ עדשים בסליהן הקטנים ולשתות מן המים בשפתותיהן המתוקות כדבש. לראשונה ראתה אמי את הקנרית מטילה ביצה בכלוב, ואושר שטף את פניה.
תמונת העדן הזאת איננה נאיבית או פשוטה. החברה הממשלתית שגזלה את מי התהום היא חלק בלתי נפרד מהתיאור, והיא צובעת את שמחת ההתחדשות בגוונים מלנכוליים. אבל בעוד שהחברה הממשלתית מייבשת הביצות ממשיכה לייבש את האדמה, מילותיו של הסופר ממשיכות להמטיר עליהן גשם. המעיין שיבש, שיכול להיות מובן גם כמעיין הכתיבה של הסופר, חייב לשוב ולפרוץ כדי שהקנרית (אותו זמיר מהשיר של בית הספר, רק שכאן הוא ציפור אמיתית, וגם דימוי של שירה, של יצירה) כדי שהקנרית הזאת תטיל ביצה, כלומר תמשיך את מחזור ההתחדשות של הטבע, ושל הכתיבה.
וההתחדשות הזאת היא אולי הסיבה לכך שכאשר הדגל בוקע דרך פלא תחת ידיו של ח'אלד, ומצויר במחברתו בארבעה צבעים, הצבעים הללו מבהיקים ברעננותם, כמו עלים שזה עתה הנצו.
הדימוי של הילד ח'אלד לענפי הזית הצעירים אינו הפעם היחידה בספר שבו אדם מדומה לעץ או חיה או פרח, ולמעשה הספר גדוש בדימויים כאלה. בלא מעט מקרים המטאפורה הזו גם מקבלת חיים בהתרחשות פלאית של מטאמורפוזה ממש. דוגמא מרכזית לכך אפשר למצוא בסיפור "לשכת המקוללים", שבו פקיד שנהג באנשים כחמור וזאב הופך למין הכלאה של השניים, ואשתו שנהגה ככלבה לובשת גוף של כלבה, והרופא שהוא גם המאהב שלה הופך לתיש.
אך הסיפור "ע'זאלה" מציג מקרה מיוחד של מטאמורפוזה כזאת. כך הוא נפתח:
בכל פעם שאני עובר שם האהבה והגעגועים מאטים את צעדיי וגורמים לי לעצור ולברך אותה: "בוקר טוב סבתא ע'זאלה", או "ערב טוב סבתא", ולעיתים אני צועק בקול חזק: "שלום סבתא!" אולי היא שומעת אותי. ואף על פי שאנחנו עסוקים תמיד, וממהרים תמיד, ומתלוננים תמיד שחסר לנו זמן, מעת לעת אני ניגש אליה, ואוחז בידה, ונושק לה, ויושב אצלה. חמימות מציפה אותי בשעה שאצבעותיה הירוקות מלטפות את שערי…
האצבעות הירוקות הללו הן ענפיו של עץ הזית שהיה חלק ממוהר הכלה של הסבתא ע'זאלה, סבתו של המספר. בהמשך הסיפור הוא מתאר את חייהם של סבו וסבתו, זוג אוהב ומלא שמחת חיים שאהב את האל אבל ידע גם תשוקה עזה לחיים ולהנאותיהם הגשמיות. השניים הם נציגים מרשימים של דור הנפילים, הכפריים השייכים לעולם שלפני 1948.
עוד בימי חייה של הסבתא סומנה הזהות בינה ובין עץ הזית ההוא עד כדי כך ששניהם נשאו את אותו השם: ע'זאלת אלעלי. לאחר מותה הופך העץ באופן טבעי למצבה החיה שלה. בניגוד למצבַת האבן, המחליפה את גוף המת ומסמנת בנוכחותה רק את היעדרו, העץ ממשיך לקיים את נוכחותה של האישה החיה. במשך מספר שנים עומדת הסבתא-עץ הזאת בכרם המשפחתי המכונה "קן הנשר", לצד שאר העצים שמקיימים את ההמשכיות במרחב ובזמן.
(למעשה הכרם כולו הוא מעין מטונימיה של הארץ, וכך הסב מסביר: השקד הזה ממחוז ג'נין, והשזיף הזה מיעבּד, וההוא מאלסִּילה, וזה מאֻם אלפחם, והתפוח הזה מצַפַד, וזה ששם מאדמות צַפְצאף, והלימון הזה מע'אבּסִיֵה, והתפוז ההוא מאלנהר, והקלמנטינה המכונה "יוספנדי" היא מעכא, חלק משושלת מכובדת של אפנדים. הגפן ההיא עם הענבים הלבנים מהרי אלח'ליל, וזו שענביה שחורים מבית ג'אן, והתאנים – אחת מתרשיחא ואחת מאדמות אלשַּאע'וּר).
אך יד הגזל המייבשת מגיעה גם לכרם, כי בסוף הסיפור נמסר כך:
שלוש שנים לאחר פטירת סבתי הודיעה הממשלה שהיא מפקיעה את קן הנשר לטובת כביש רחב, שחיבר בין דרום העיר וצפונהּ. אבי הגיש התנגדות להפקעה במשרדי הממשלה ובבתי המשפט, והצבנו אוהל מחאה, ואף על פי כן הגיעו הבולדוזרים של המדינה ועקרו את העצים: את התות והגפנים והתפוזים והקלמנטינה והלימון והשקד והמשמש והשזיף והדקל. את כולם הפכו לקרשים יבשים, גופות נטולות חיים. ואני לא ידעתי את נפשי מרוב צער כשעקרו את הזית מהאדמה, והעמיסו אותו על משאית.
העצים הללו הופכים, תחת הצו הממשלתי, תחת לשון החוק של השלטון המפקיע, לקרשים יבשים ואחידים, לגופות נטולות חיים.
אביו של המספר – בנם של הסב והסבתא – שייך לדור שהתרחק מהוריו. הוא ביקש להפוך לאדם "מודרני" במנהגיו ולבושו, ולקנות לו מעמד מכובד כפקיד בחברה לפיתוח ובנייה, אבל במאבקו על קן הנשר הוא מובס, ומאבד את האדמה לטובת כביש. את התשובה היחידה להתנגדות ולמחאה שלו נותנים הבולדוזרים שמגיעים לעקור את העצים.
אם כן, כיצד יכול המספר להמשיך לפקוד את העץ-סבתו, ולהתלטף בידיה הירוקות?
בסוף הסיפור הוא מספר כך:
המשאית נסעה, ואני נסעתי מאחוריה במכוניתי, וכשהגיעה המשאית לעיר הוצמד אליה מנוף, וחבורה של פועלים פרקו ממנה את הזית, את ע'זאלת אלעלי, ושתלו אותה בכיכר העיר הראשונה, והשקו אותה במים.
עץ הזית שנגזל מהכרם מובל ונשתל בכיכר מקרית בעיר. קשה לחשוב על דבר רחוק יותר מחלקת אדמה משפחתית עתיקה מאשר אי תנועה בכניסה לעיר, שהוא בסך הכול ערוגה מלאכותית, אדנית בטון המתוחזקת על ידי מחלקה עירונית, שהאדמה נקברה תחתיה. ואף על פי כן המספר מתגנב מאחורי המכונית, ומאתר את המקום שבו נשתל העץ.
קן הנשרים הופקע ממשפחתו, והאב שניסה לאמץ את השיח החדש ולהשתלב בו נכשל. מהכרם כולו נשאר רק עץ שתול על אי תנועה, אבל למספר נותרה השפה. בחסות הליטוף של סבתו נשארו לו מילות האדמה שיכולות לחולל את המטאמורפוזה הפלאית, ולהקים בסיפור, על אי התנועה הקטן, את אדמת הכפר האבודה.
*לצפיה בערב ההשקה של "לשכת המקוללים" לחצו כאן.
*פרטים נוספים על הקובץ כאן.