אחי מחמוד,
כאן ושם, אין מנוס – אנחנו מודים ונוזפים וסוחטים את הזיכרונות כפיצוי מסוים על ההיעדרות שבנוכחות ועל הנוכחות שבהיעדרות. אין מנוס נציב את עיצבוננו כתרנים בולטים לעין. אנחנו נישאים בסירות הכיסופים בין המשחתות ונושאות המטוסים, ואין מפלט, אין מקום על פני האדמה המאוכלסת בצפיפות. נדמה לי שכל אחד מאיתנו כותב אל עצמו כשהוא כותב אל חברו, וכותב על אחיו כאשר הוא כותב על עצמו, עד כדי בלבול – מי הוא הכותב ומי הוא הנמען? אשרי הגיהינום, אשרי כור ההיתוך! ברכותינו לאלה אשר הגיעו לגן העדן שכולם מחפשים אחריו! נדמה לי, ידידי היקר, שבמעמקי דברינו ישנם תאיס ונזיר המחזיר אותה בתשובה גם יחד. היא אובדת, והוא מושיע אותה, היא נושעת, והוא אובד. יהי אלוהים בעזרנו!אני חושב הרבה על הידידות – אולי לראשונה אני מעיין במושג הפשוט הזה ״ידידות״. מיד מתברר לי שאיננו פשוט בכלל. כשאני מנסה להגדיר אותו, אני מגלה שהעניין איננו פשוט כלל, בדיוק כפי שקורה כשמבקשים מאיתנו להגדיר את השירה. אני מתחמק מעצמי אל עצמי ומסתפק בקביעה שהידידות היא מה שיש בינינו – הטוב והרע; החיוב והשלילה; ההישארות במקום ועזיבתו.
אני טוען בתוקף שהידידות דומה לבריאות, ומסתמך על האמרה הנפוצה ״הבריאות היא כתר על ראשי הבריאים – רק החולים רואים אותו״. האם מזלי משחק לי? לא בדיוק, שהרי אנחנו החולים ואנחנו הבריאים. אנחנו הכתר ואנחנו העין הנשואה אליו, דומעת מעשן הרוח, אדומה מאבק הכעס. אחי היקר, אתה פונה לאסטרונומיה כדי לצפות בשמץ של הטרגדיה. עד כדי כך צר עלינו כדור הארץ? כן, עד כדי כך. על פני סחף החיים מושטת יד קטנה של זיכרון קטן ולוחשת: ״קח אותי! אני רוצה להתרחץ! אני רוצה לשוב ולהיוולד!״ אז אנחנו חוזרים לבית אחד ברחוב אַלְמֻתַנַבִּי על מדרון הכרמל. אלמתנבי הופך לרחוב בחיפה, וחיפה הופכת למודל חדש של שִעְבּ בַּוַּאן באיראן. אה, שעב בואן! אה, אַבּוּ אלטַּיִּבּ! ״אך הגבר הערבי מצוי בה״. מכיוון שהקהל של חיים נחמן ביאליק איננו מכיר את פניו של אלמתנבי, את ידו או את לשונו, הופך רחוב אלמתנבי באוטומטיות ובציניות מהממת לרחוב מוֹנְטנַבִּי, כדוגמת מוֹנְטֶה קרלו, מוֹן בלאן ואפילו מוֹנְטֶה קריסטו!למרות כל זאת, אנו חוזרים יחד אל רחוב אלמתנבי, ובבוקר יום חופשה קצר אחד מאיתנו מצית סיגריה אחת נוספת במרפסת הגבוהה המשקיפה על הים, ואני יוצא מארון הבגדים שמצאתי בו מקלט מפני החיים, ובייחוד מפני המוות, משתרע על הספה המרופטת שבסלון הקטן ופורש לפנַי עיתון כלשהו. אני משליך את העיתון, ואתה משליך את הסיגריה. אנחנו עומדים בפני בדידותנו המפחידה בקרב הקהל הנאסף סביבנו, ושואלים את עצמנו כאיש אחד: ״מה אפשר לעשות? מה הפתרון?״
אני מוצא מה לעשות ועובד באחד מאולמות הקולנוע בהצגות יומיות, ואתה מוצא לך פתרון הולם על שפת הים… הזוכר אתה את בגד הים הראשון שקנית ושהתביישת ללבוש בפנינו? הזוכר אתה איך חזרת מהים באף אדום ובשמחה לבנה? הזוכר אתה כמה נהניתי מסרטי אימה, מסרטי תשוקה ומסרטי אלימות? הזוכר אתה את החברות המזדמנות בערב ואת החברים שאהבו אותנו על פגמינו ומעידותינו? אתה הולך לאסטרונומיה. אתה עוזב את כדור הארץ שלנו, כשבתוך שכלך הפנימי ולבך הפנימי מצויה תשוקתו הנוראה של ארכימדס: ״תנו לי מנוף ונקודת משען מחוץ לכדור הארץ, ואסיט אותו ממקומו!״ כן, אנחנו שואפים להסיט את כדור הארץ, כי סיבובו המייגע מהדק את החבל על צווארנו המתוח לעבר המולדת, לעבר מנוחה צנועה בצל עץ החרוב הכנוע, שם, כאן, על גבעה קטנה בין חוף הים להרי הגליל.
עטיפה של הספר "אלרסאא'ל-האיגרות", צייר האומן עצאם דראוושה.
היו לנו גלגל רקיע משלנו ומסלול לילי האסור על תושבי כדור הארץ. נוסף על שירינו, בתי כלאנו והנשים שלנו, היה לנו רעב פרטי, רעב מתנשא ואמיתי גם יחד. בני משפחותינו האוהבים אותנו רצו שנבוא במניין הרופאים, עורכי הדין, המהנדסים ובעלי ההכנסה הקבועה וכיוצא באלה. אנחנו, האוהבים את בני משפחותינו, רצינו עבור עצמנו תודעה, תמיכה, ובכוונה תחילה – מקצוע שונה, שהאדם אולי מפסיד בו את הכול, אך הוא מרוויח בו בהכרח את עצמו. בני משפחותינו רצו עבורנו אושר המרחיק את המחסור, ואנחנו בחרנו לעצמנו במחסור הגורם אושר. איזו שמחה הידועה לאדם תשווה לשמחתנו ברגע שבא אלינו במפתיע דימוי פיוטי או ברגע שבא עלינו במפתיע בית שיר בחצי הלילה או בצללי היום, ואנו מסתופפים בו ומסתובבים בפנימיותו המפתיעה, עירומים מכול, פרט לחלומותינו, מסתפקים במילותינו, כפות המאזניים של יומנו? כך היו הדברים – כעס על המשפחה; כעס על הגאוגרפיה; כעס על השלטונות; וכעס על המומיות… ושוב אנו מוצאים את עצמנו בעימות חריף עם בדידותנו הקשה.
כאן, במקום הזה בדיוק, נשלחות אלינו ידיהם הטובות של אותם אנשים מבוגרים שהפכו לאבות היסטוריים, לא רק לי ולך, אלא גם לרבים מבני עמנו היקר. הם אהבו אותנו, התרשמו מאיתנו לטובה ופתחו בפנינו את דלתותיהם, הצרות במקום והרחבות בזמן. תופיק טובי, אמיל תומא, אמיל חביבי, חַנַא נַקַארַה, צַלִיבַּא חַ׳מִיס וחבריהם מקבוצת החלוץ הראשונה בימים שלאחר הנכבה של 1948 אותה קבוצה אצילית של השומרים על כבוד עמנו, לשוננו, שירתנו וההיסטוריה שלנו. אנחנו חייבים להביע באוזניהם בגלוי את אהבתנו ואת תודתנו הנאמנה על חוכמת החיים שלהם ועל רוחב לבם בעת פגיעה בכבוד, זלזול בחוכמת החיים ונפילת הסוסים לפני שנפלו הרוכבים. אני זוכר, כמו שאולי גם אתה זוכר, שאחרי שגורשתי מסגל ההוראה כתב צליבא ח׳מיס ב"אַלְגַ׳דיד" את אחד ממאמרי המערכת היפים ביותר שפורסמו אי־פעם בעיתון. הוא הזמין אותי לעבוד בעיתונות המפלגה, ושם עבדתי עד אותו היום שבו הכריז חברנו המנוח יוּסף צַבַּאע', מנהל החשבונות של ״אלאִתחאד״, שקראנו לו "שר האוצר", שבקופת העיתון כולה לא נשאר יותר מן הסכום המספיק לקניית חבילת תה. מכיוון שלא אהבתי תה, ומכיוון שלא רציתי להוות נטל נוסף, צררתי את ניירותי בדממה ושבתי אל דירתי שבבית הגברת סאפידס, אלמנת הקונסול היווני בחיפה. הייתי קודר ומודאג. דפקתי על דלתה של הגברת היוונייה, הזקנה האצילית הקפדנית, כדי לבקש שתדחה את תשלום שכר הדירה לזמן קצר. כאשר פתחה את הדלת בחיוכה המסתייג, הוקל לי מעט, כי בקישוטיה המוגזמים ובצבעי האיפור המופרזים שמקורם, כנראה, בראייתה הלקויה, דמתה בעינַי לסבתהּ של כיפה אדומה המצוירת על עטיפת סיפור הילדים הידוע. בטרם הספקתי לומר לה מה שבאתי לומר, היא שאלה אותי אם אני רוצה שתמשיך לנגן בגיטרה בנוכחותי. לא היתה לי התנגדות, ובטרם החלו ציפורניה המשוחות אדום בוהק לפרוט על מיתרי הגיטרה, מסרה לי פיסת נייר קטנה ואמרה: ״אחד מחבריך הביא אותה לפני זמן קצר.״
פיסת הנייר היתה איגרת קצרצרה מצַ'בְּרִי גִ׳רְיֶס שבה הציע לי לעבוד כעורך בשבועון שעומדים להוציא בשיתוף פעולה עם אורי אבנרי. עבדתי רק חודשים ספורים כעורך של העיתון "הַדַ׳א אלְעַאלַם", עד שהתגלעו חילוקי דעות ביני לאורי אבנרי, הרואה עצמו כלורנס היהודי בארצם הפרימיטיבית של הערבים. שוב אני מחוסר עבודה וחייב לחפש אמצעי שכנוע כדי לדחות את תשלום שכר הדירה. בעלת הבית היא הפעם גברת יפה מתל אביב. לא זו בלבד שהגברת היפה הסכימה לדחות את תשלום שכר הדירה, אלא שגם שילמה לי סכום נאה תמורת מאמצי הכנים לשרת עניינים אנושיים דוחקים. אני לא קלטתי את תל אביב, והיא מצדה לא קלטה אותי. שוררת בינינו סלידה מתמשכת. כאשר נבצרה מאיתנו כל אפשרות לדו־קיום, לקחתי את ניירותי וחזרתי לחיפה. כאילו על פי קביעה מראש, או ברצון שמים, כמעט התנגשתי בדוחק של תחנת הרכבת בחיפה בתופיק טובי, הקורא לכל אדם בשם ״חבר״, כשמהלב האבהי הרחב יוצאת באופן ישיר וספונטני הפנייה: ״איפה אתה, חבר סמיח?״
״אני כאן, ובשום מקום.״
אתה עדיין עובד בעיתון 'הַד׳א אלעאלם'?"
״עד אתמול בערב.״
״ומה עכשיו?״
״לא יודע.״
״איך זה לא יודע? (בטון קשוח) חזור מיד לשולחן הכתיבה שלך! ב'אלאִתחאד', ב'אַלְעַ'ד', איפה שאתה רוצה, אבל לא מתי שאתה רוצה מחר בבוקר!״
מחמוד, עכשיו אנחנו יחד, עם אמיל תומא, תחת קורת הגג של אלאתחאד. מכיוון שאנחנו ערים רוב הלילה וחלק מהיום, אנו מגיעים לעבודה באיחור ומוצאים את מורנו ורבנו וידידנו אמיל תומא, שכבר סיים לכתוב את מאמר המערכת לפחות. תמיד חזרנו והצגנו את אותו מחזה עצמו – אנחנו נכנסים זועפים ונחושים, ואַבּוּ מִיכַאִיל נועץ בנו מבט חד מבין גבותיו העבותות ומשקפיו המכובדים, ובלי להניח את העט מידו משיב על ברכת ה״בוקר טוב״ שלנו בקיצור, נוזף בנו וממשיך לכתוב. רק אחרי שאנחנו עובדים ומפיקים כמות ניכרת, אנחנו מרשים לעצמנו לנסות לפייס אותו: ״אבו מיכאיל היקר, סליחה – הלילה היה קצר מאוד.״ בשלב זה הוא משליך את העט על שולחנו ומביט היישר אלינו בחיוכו המתוק והמוכר: ״ממזרים, מתי תקבלו שכל? מתי תפסיקו את משחק ההרס העצמי שלכם?״ מגיע זמן ארוחת הצהריים. אנשים הולכים לאכול ארוחה חמה, ואנחנו מגלים שהוצאנו את משכורת החודש הבא באמצע החודש הזה. אנחנו מרגישים רעב ומתעלמים. הרעב מרגיש בנו, ואנחנו מתעלמים. אנחנו מנסים לתת אופי קצת רומנטי לרעב המוחשי שלנו. אנחנו מגישים בקשה לשר האוצר שלנו. כשהוא בודק את חשבונותינו, הוא דוחה את בקשתנו בתוקף: ״סליחה, אתם מגזימים!״ ועַלִי עַאשוּר מוסיף ואומר בלגלוג: ״שוק הירקות קרוב – לכו לשם עם ארגז מלא שירים, ואולי תמצאו שם איזה טמבל שיקנה אותו!״
מצרתנו מחלץ אותנו לא אחר מאשר צליבא ח׳מיס, המזכיר לנו בפעם האלף ואחת: ״מצאתי! מצאתי! נשאר לנו רק אַבּוּ טוֹנִי, חנא נקארה!״ חנא נקארה, הידוע בכינויו ״ידיד המשוררים״, נענה תמיד כשאנחנו מזמינים אותו להזמין אותנו לארוחה, ואז הוא ממלא את כוסות לבבנו ביין זיכרונותיו המשותפים עם עַבְּד אלְכַּרִים אלְכַּרְמִי (אַבּוּ סַלְמַא), אִבְּרַאהִים טוּקַאן, גַ׳לַאל זֻרַיְק ויתר בני אותה קונסטלציה של כוכבים… ביום שבו התמרד אבו טוני, שב צליבא ומצא מוצא. הוא ביקש מאיתנו לכתוב את השיר הבא, שיש בו איום ואזהרה גם יחד:
אבו טוני, האם שכחת / ההזמנה לפני שנה?
יין טוב למזוג הבטחת וסעודה יפה, דשנה.
מדוע, בראותך אותנו / תחוש לישון אל הפינה?
עסוק אתה, או התרוששת / או אשתך לא מסכימה? וכו' וכו'…
אבו טוני מסכים, בתנאי שנמסור לו את השיר, ולמחרת אנחנו שבים ומזמינים אותו, ואז הוא גוער בנו: ״אינני פוחד מכם – השיר נמצא בכיס שלי!״ הוא ממהר לסגת ולחזור בהכנעה על ההזמנה, כי אנחנו חוזרים בפניו בטלפון, בית־בית, על שיר הסחיטה שלמדנו היטב בעל פה…
*מכתב זה מופיע בעמודים 42-37 בספר "האיגרות- אלראסאא'ל" שיצא לאור בסדרת מכתוב.