"ערבית אינה רק שפת האם של תושבי ישראל הערבים והדרוזים, אלא גם של רוב תושבי ישראל היהודים שמוצאם בארצות ערב. כלומר, זוהי שפת ההורים והסבים של למעלה ממחצית אזרחי ישראל. כידוע, שפה איננה רק אמצעי תקשורת. היא גם צורת חשיבה. במאמר "לשונות היהודים – גשר וגדר" מצטט החוקר אהרן ממן את הפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין: "גבולות השפה שלי הם גבולות עולמי" ומציין כי ידיעה של שפת הקבוצה ושליטה בה היא עדות להשתייכותו הקבוצתית של אדם. לדבריו, "שפה הנה מגדיר זהות ראשון במעלה". לכן, יש לראות בשפה הערבית מרכיב בסיסי בזהותם המזרחית של היהודים יוצאי ארצות ערב. פגיעה במעמדה וסימונה כשפה נחותה כמוה כפגיעה במעמד יהודים אלו וסימונם כנחותים.
יתרה מכך, פגיעה במעמד השפה הערבית פירושה פגיעה במעמד השפה העברית והיהדות ובהבנת שורשיהן. המפגש בין לשונות היהודים לשפה הערבית כתוצאה מכיבושי האסלאם, השפיע בצורה מכרעת על התפתחות הלשון העברית ותחייתה ועל השירה העברית, וכפועל יוצא על הזהות היהודית ועל יחסה לדתות וללשונות אחרות."
מאמר חשוב ומאיר עיניים של שירה אוחיון בעקבות עתירה שהגישה קבוצה של מזרחים ומזרחיות יוצאי ארצות ערב והאסלאם נגד חוק הלאום והפגיעה שלו במעמדה של השפה הערבית בארץ. להמשך קריאה עברו לאתר העוקץ.
בכתבה אחרת שהתפרסמה בעיתון "הארץ" באותו נושא, הובאו דברים של מנהל מכתוב ד"ר יוני מנדל שאמר, בין היתר, את הדברים הבאים: "מצד אחד עשתה המדינה שימוש ביהודים שכבר היו דוברי ערבית, בעיקר למשימות הקשורות לביטחון לאומי", טוען ד"ר יוני מנדל בחוות הדעת שצירף לעתירה. "מנגד, הדור השני – ועוד יותר ממנו, הדור השלישי – בחר להתרחק מהשפה הערבית ולכרות אותה מתוכו". הניכור לשפה הערבית איפשר להם להתרחק "מהדימוי השלילי והנחות של הערבית בישראל" ולהוכיח את הישראליות שלהם, "שכביכול היתה פועל יוצא של היותם לא־ערבים ולא־דוברי־ערבית".
לקריאת הכתבה לחצו כאן.