"אובדן הזיכרון הוא אויב הדמיון": פרקים נבחרים מילדי הגטו

מערבית: יהודה שנהב שהרבני

עורכת תרגום: הודא אבו מך

עורכת ספרותית: יונית נעמן

 

הקדמה

המחברות הללו הגיעו אליי בדרך מקרה והיססתי רבות לפני ששלחתי אותן לפרסום בבית ההוצאה הביירותי דאר אלאדאב. אודה על האמת, היסוסיי נבעו מתחושה מעורפלת של התפעלות המהולה בקנאה ואהבה המהולה בשנאה. פגשתי את כותב המחברות הללו וגיבורן פעמים אחדות בעיר ניו יורק, שם אני משמש פרופסור באוניברסיטה. שמו היה אדם דַנוּן או אדם דַאנוֹן. אני נזכר שבפעם הראשונה שהתבוננתי בו הבעתי בפני תלמידתי הקוריאנית התפעלות ממראהו הנאה. זה היה בתום שיעור, כשיצאנו לרחוב לאכול מנת פלאפל. אם זיכרוני אינו מטעני, נמצאנו בשלהי חודש פברואר של שנת 2005. עמדנו והתבוננו באיש אשר הכין את מנות הפלאפל בעדינות ובמאור פנים. הוא היה גבר תמיר, כחוש למדי, כתפיו הרחבות נוטות מעט קדימה ועל ראשו הערמוני הזדהרו קווצות של שיער לבן. לרגע נדמה היה שניצוצות ניתזו מעיניו האפורות, הנוטות לְיָרוק. כשראיתיו בפעם הראשונה אמרתי לתלמידתי הקוריאנית שאני מבין עתה את מקור חיבתה למסעדה הישראלית הזאת. הייתי סמוך ובטוח שהעניין אינו קשור בפלאפל אלא בבעל המקום. אולם טעות הייתה בידי. הייתה זו אולי מנת הפלאפל הטעימה ביותר שאכלתי מעודי. בביירות אנו נוהגים לומר שהפלאפל שלנו הוא הטוב בעולם. הפלסטינים טוענים שהישראלים גנבו מהם את הפלאפל. הם צודקים לחלוטין. אולם לדעתי כל הצדדים טועים. הפלאפל הוא המאכל המבושל הקדום ביותר שידעה האנושות ומקורו הוא בכלל פרעוני…

שם המסעדה היה "פָּאלְם טְרי", כלומר "עץ הדקל". הגבר הנאה, שפניו מוארכות וחיוורות וגומה במרכז סנטרו, החל לשוחח עם תלמידתי סאראנג-לי בעברית. היא הפנתה את מבטה לעברי והשיבה לו באנגלית. כך הכרנו. האיש פנה אליי בערבית, וסאראנג-לי הביעה באנגלית את התפעלותה מן הלהג הפלסטיני שבפיו. הוא החזיר לה כמה מילים בעברית שלא הבנתי.

צעדנו בקור המקפיא וסאראנג-לי הציעה שניכנס לשתות באחד הברים. ההצעה הפתיעה אותי שכן אני לא נוהג להתרועע עם תלמידותיי. זכורה לי היטב אזהרתו של חברי הארמני אלבארון האכוב, זה שאדוארד סעיד הדביק לו את הכינוי "מלך הסקס", מפני מה שקוראים לו כאן אַלְהַארַאסְמֶנְט. הוא אמר שאם מי מתלמידותיי תתלונן על הטרדה, יחרב הדבר את ביתי ואת עתידי האקדמי.

הסכמתי להצעתה של סאראנג-לי משום שראיתי בעיניה מילים. נכנסנו לבית הקפה "לה-לנטרנה" והזמנו יין לבן. היה זה בית הקפה החביב על חברי הארמני, ובו נהג לשבת בקביעות גם חנא אלעכארי, שהיה לוחם ותיק בחזית העממית. באותם הימים נהגנו להיפגש במקום הזה כדי לשתות ולהיזכר בחלומות המהפכניים של ימים עברו.

בעוד אני מרים כוסית לכבודה, חמדתי לצון ואמרתי לה שאנחנו לא נוהגים לשתות יין אחרי פלאפל. המתנתי שתתחיל לדבר. היא לא פצתה פה. לאחר שתיקה ממושכת שנראתה לי כנצח, שאלתי אותה אם היא מאוהבת. לפתע בצבצו הדמעות בזוויות עיניה של הצעירה בת העשרים ושתיים. אינני יכול להישבע שבכתה, אולם כך היה נדמה לי. אחר כך אמרה שאינה יודעת, אבל היא אוהבת אותי, גם.

המילים "אוהבת אותי" הרעידו את מיתרי לבי, ומיד נמוג הרעד בשומעי את המילה "גם". משמעות הדבר שאהבה את הגבר הישראלי, אך לא רצתה לשבור את רוחי. בתקופה ההיא לא הייתי בענייני אהבה, בוודאי לא עם בחורה הצעירה ממני באינספור שנים. אבל הצטיינותה של תלמידתי הצעירה, לצד ביישנותה ויופייה האסיאתי המסחרר, גרמו לי להעניק לה תשומת לב מיוחדת. באותו יום גיליתי שהוּלכתי שולל. לא, המילה שולל אינה מתאימה בהקשר הזה כי היא לא שלחה לעברי כל רמז, למעט גילויי ההערצה השכיחים ביחסים בין פרופסור לתלמידתו. שאלתי אותה מה אמר הגבר המבוגר. היא חייכה ואמרה שאינו מבוגר: "הוא בגילך, אדוני הפרופסור היקר." אחר כך העירה בקנטרנות אלגנטית: "אלא אם כן אתה מחשיב את עצמך מבוגר." התעלמתי מן ההערה ושאלתי אותה שוב מה הוא אמר. היא השיבה: "הוא אמר שדיבר בלהג של תושבי הגליל, משום שהוא קרוב יותר ללהג הלבנוני, לכבוד הפרופסור שלך." היא סיפרה לי שבילתה את ילדותה בתל אביב ולכן מכירה את ישראל היטב, ושהאיש הזה מסתיר סוד. היא לא ידעה לומר מה זהותו: האם הוא פלסטיני הטוען שהוא ישראלי או שמא להיפך. בכל מקרה, סברה שהוא אדם מיוחד.

עיניה רשפו אהבה כשהגתה את המילה מיוחד. לא ידעתי מה לומר, הבנתי שסוד מסתתר כאן. בפגישה הבאה גילתה לי את הסוד, סיפרה שהוא לא ישראלי: "נכון, הוא מחזיק בדרכון ישראלי, אבל הוא פלסטיני. אני חושבת שהוא מאזור לוד. הוא אוהב לשמור על עמימות ולא אכפת לו שיחשבו שהוא יהודי."

מאז לא ראיתי עוד את האיש שאהב עמימות. מדי פעם הייתה תלמידתי מספרת לי עליו אנקדוטות. היא סברה שהוא רודף נשים, אבל מלא קסם. לא התעניינתי באנקדוטות על הישראלי אשר שלט בערבית או על הפלסטיני שאהב עמימות ודיבר בעברית צחה, ולא עניין אותי קסמו. נמלאתי קנאה, אולם לא נתתי לה ביטוי במילים. אינני יודע מדוע עלה בדעתי שהוא סוכן של המוסד הישראלי ושבשל כך הוא מתעטף בעמימות. לא היה לי כל עניין בסיפור הזה, אולם קיוויתי שתלמידתי תדע להתרחק ממנו. אחר כך מעדתי בלשוני והבעתי בפניה את חששותיי. היא הגיבה בכעס ועזבה את "קורנליה סטריט", בית הקפה שבו נהגנו להיפגש בקביעות אחת לשבועיים, משום שהיה מרוחק מעיני הצופים בוושינגטון סְקוֵור במרכז אוניברסיטת ניו יורק שבה עבדתי.

פעם אחת סאראנג-לי גילתה לי שאדם לא אוהב אותי, שהוא חושד "בפרופסור הזה". למעשה, הוא אמר הרבה יותר מזה. תחילה לא הסכימה לספר, אבל אחר כך התרצתה וסיפרה שאמר לה שהוא חושד בכוונותיי כלפיה. היא הגנה עליי ואמרה שמעולם לא שלחתי רמזים מהסוג הזה. האיש התכעס ואמר שהוא מתכוון לדבר הרבה יותר מהותי. הוא שאל אותה אם קראה את "באב אלשמס". הוא אמר לה שסופרים הם יצורים לא אמינים, וכי יום אחד היא עשויה למצוא את עצמה מככבת באחד מהרומנים שלי. הופתעתי כאשר שאלה אותי בהתפנקות אם לדעתי היא מתאימה להיות גיבורה של רומן.

לא התכוונתי לספר על עצמי, ואלמלא סאראנג-לי, שבגללה הגיעו אליי המחברות, לא הייתי עוסק ביחסים שלי איתה. מכל מקום, אלה היו יחסים שלא חרגו בשום מקרה מעבר למבטי פיתוי. אם להודות על האמת, הופתעתי מן האפשרות שידידתי תתפתה להפוך לגיבורה ברומן. לדאבוני סאראנג-לי הייתה לגיבורה של הרומן לא בגללי אלא בגלל יריבי. שאלתי אותה מה אמר על "באב אלשמס". היא לא הרחיבה מעבר לכך שלא אהב אותו. היה עליי לגלות זאת בעצמי, כשאפגוש אותו בהקרנה של הסרט הישראלי "מבטים מצטלבים" באולם סיני וילג' ברחוב 12.

לא אספר לכם מה אירע באותו ערב בבית הקולנוע ברחוב 12 ועל הזעם שנכנס בי. באמת אין בידי הזכות להיטפל לסיפורים הקשורים בכותב המחברות הללו. הקוראים יוכלו לקרוא את גרסתו של אדם דנון ולשפוט בעצמם. אם יתורגם הרומן לאנגלית תוכל גם סאראנג-לי לגלות שהגבר הישראלי, שלא היה ישראלי, לא אהב אותה משום שהיה בטוח שהיא אוהבת אותי, ושהעמימות שאפיינה את חייו של מוכר הפלאפל הצילה את הצעירה הקוריאנית מיחסים שהיו יכולים להרוס את חייה.

ביום שבו הביאה לי סאראנג-לי את המחברות, היא סיפרה שהאיש נשרף למוות. ככל הנראה נרדם שרוע על מיטתו והסיגריה בידו. האש התפשטה והציתה קלטות שגדשו את מדפי ספרייתו, וכשהגיעו מכבי האש היה כבר נטול רוח חיים. פקפקתי במהימנות הסיפור, משום שזה היה חיקוי מדויק של האופן שבו מת בניו יורק ראשד חסין, המשורר הפלסטיני הגדול והמתרגם של ביאליק לערבית. סאראנג-לי סברה שאדם התאבד, וביים את מותו כמו במחזה תיאטרלי כך שידמה למותו של ראשד חסין, המשורר הגדול שאהב, שמשיריו ידע לדקלם. היא סיפרה לי ששבוע לפני מותו הפקיד בידה אדם מכתב ובו צוואתו. הוא ביקש שלא תקרא את הכתוב בו אלא אם יאונה לו רע. ביקשתי ממנה רשות לראות את המכתב, אך היא סירבה. דמעות זלגו מעיניה כאשר סיפרה לי כיצד היא ונחום, שותפו הישראלי במסעדת הפלאפל, הגשימו את צוואתו של האיש. גופתו נשרפה, והם פיזרו את האפר בנהר ההדסון. היא הופתעה מכך שהתיק עם המחברות ניצל מן האש. שוליו של התיק הכחול היו חרוכים ושכבה של אפר כיסתה אותו, אולם המחברות שבתוכו נותרו ללא פגע. המילים שבדיו השחור היו כאילו מוארות באש. אולם היא סירבה להוציא לפועל את בקשתו של אדם לשרוף את התיק עם המחברות ותחת זאת לקחה את התיק לביתה וניסתה לפענח את כתב החרטומים של הערבית. משלא עלה בידה, החליטה להעביר לידיי את המחברות, לא לפני שקיבלה ממני הבטחה שלא אעשה בהן שימוש ללא ידיעתה.

קרוב לוודאי שהייתה בטוחה שאעשה את מה שנבצר ממנה לעשות. שאעלה את התיק באש, אולי בגלל אותה תקרית בבית הקולנוע. אני מודה שהייתי אז אידיוט מהיר חמה, דבר שהפיל עליי את רוב הפורענויות בחיי. באותו ערב התפרצתי וצרחתי על אדם. אמרתי לו שהוא אוויל ושהוא תוקף את הרומן משום שלא הבין דבר ממנו. צרחתי שאני לא כותב היסטוריה, שכתבתי סיפור דמיוני, ואינני יודע מה קרה לדמויות במציאות. אינני מבין מדוע התעקש לומר שהכיר אישית את הדמויות של "באב אלשמס". לפתע נתקף טירוף והחל לפלוט דברים חסרי שחר. היה עליי לקרוא את המחברות המונחות לפניכם כדי לרדת לעומק דבריו.

באותו ערב אדם יצא נסער מבית הקולנוע, וסאראנג-לי דלקה בעקבותיו. רתחתי מזעם ואמרתי לחברי חיים שהאיש בדאי ושקרן. הוא סיפר למאהבת שלו שהוא ישראלי, אבל הוא בעצם פלסטיני. אחר כך הוא משתמש בזהות הפלסטינית שלו כתירוץ לבקר את הרומן שלי "באב אלשמס". כאילו אין לי זכות לכתוב על פלסטין משום שאיני בן להורים פלסטינים.

המחברות שהעבירה סאראנג-לי לידיי היו מחברות בית ספר רגילות, עם שורות, מסוג five star, שדפיהן כרוכים בסליל. מחברות כאלה אפשר לקנות בכל חנות למכשירי כתיבה בניו יורק. בעמוד הראשון היה לוח לשנים 2003, 2004, 2005, 2006 ו-2007. ככל הנראה התכונן המחבר לעבודה ממושכת.

קראתי את המחברות שלוש פעמים, ולא היה לי מושג מה לעשות בהן. אינני יודע מה גרם לי לשוב אליהן כעבור שבע שנים. קראתי אותן מחדש, וממרחק הזמן עצב רב החליף את טינתי לאיש. נעצבתי עליו ונעצבתי על עצמי. לאחר היסוסים ממושכים, החלטתי לפרסם את המחברות במקום את הרומן שקיוויתי לכתוב.

עליי להודות על האמת. היססתי רבות עד שהצלחתי להכריע.

המחשבה הזדונית דחקה בי לגנוב את המחברות ולפרסם אותן כרומן תחת שמי. בכך חשבתי להגשים את חלומי לפרסם רומן המשך ל"באב אלשמס", דבר שנבצר ממני לעשות עד עצם היום הזה. כיצד אפשר להמשיך ולכתוב ספרות לאחר רצח שַמְס ומות נַהִילָה? עם מותם יבש עטי לחלוטין, איבדתי את היכולת לכתוב ושקעתי בדיכאון של "מיתות האוהבים", כפי שמקובל לכנותו בספרות הערבית. זוהי אילמות המוות האוחזת ברוחם של המאהבים ברגע היעלמותה של האהובה. מצאתי מפלטי בדָאנִיָאל הָאבִּיל אַבְּיָד, גיבור הרומן שלי "יאלו", אשר בזכותו למדתי אשורית. באותה עת, כשנחשפתי לאותיות האלפבית החדש, שבתי וגיליתי שהאהבה היא אחד משערי הבגידה.

כשחשבתי לגנוב את המחברות לא התכוונתי לפרסם אותן כמות שהן, מילה במילה. חשבתי לשכתב אותן כדי ליצור מהן טיוטה ראשונה לרומן. הזכרתי לעצמי שאיני הראשון לעשות זאת. אנו יודעים שכל חיבור הוא סוג של שכתוב וכך אני גם מלמד את הסטודנטים שלי. גניבה ספרותית מותרת למי שמצליח בכך. ייתכן שלכך התכוונו המבקרים הערבים כשכינו זאת בשם "גניבות אלמוּתַנַבִּי". אלו הן גניבות ספרותיות שדורשות יצירתיות לא פחות מאשר כתיבה של טקסט מקורי, אם לא למעלה מזה. קחו לדוגמא את מיכאיל שולוחוב, מחבר הרומן "הדון השקט", אחת מיצירות המופת של הספרות הרוסית. שולוחוב הואשם בגניבת כתבי היד במהלך מלחמת האזרחים הרוסית. הדבר לא שינה במאום מחשיבות היצירה או ממעמדו של הסופר בהיסטוריה של הספרות הרוסית המודרנית.

אולם לאחר ניסיונות שכתוב אחדים אחז בי חוסר אונים משתק. במקום לגנוב מצאתי עצמי מעתיק, ובמקום שאשתלט על הטקסט השתלט הוא עליי. ברגע מסוים התחלתי להרגיש שחיי נמוגים ומתמזגים עם חייו של האיש הזה ועם סיפורו. קורותיו החלו כובשים אותי עד כדי כך שהתחלתי לאבד את עצמי בתוך מבוך הזיכרונות של האיש. החלטתי לזנוח את הרעיון.

כפי שמיד ייווכחו הקוראים לדעת, הטקסטים המופיעים במחברות אינם שלמים. יש בהם תמהיל של רומן ואוטוביוגרפיה, מציאות ובדיון, מזיגה של ספרות עם ביקורת הספרות. שורת ההקדמות שהוסיף גרמה לי לאבד את היכולת להבחין בין צורה לתוכן. הערבובייה בין סיפורים והרהורים, אמת ובדיה, גלגלה את המילים למראות של מילים ולהשתברויות מילים.

לבסוף, אני מבקש לתת לקוראים את דברתי שהרומן שלפניכם מכיל את כתב היד במלואו כפי שהעבירה אותו לידיי סאראנג-לי. לא הוספתי ולו מילה אחת מיותרת, למעט הצעות לכותרות בפרקי הפתיחה. סברתי שהן נחוצות כדי להנחות את הקוראים בסבך המחברות. באותו האופן גם לא השמטתי דבר. השארתי כלשונה גם את הביקורת התוקפנית שהפנה המחבר כלפי הרומן שלי. אין לי ספק שהקוראים הנכבדים ישתכנעו שהוא גרם לי עוול והפגין מידה רבה של אי-צדק כלפיי וכלפי יצירתי.

כשהתעכבתי על סדר המחברות, היססתי באשר למחברת בכריכה האדומה, משום שהכילה בחלקה הראשון טיוטה ראשונית של רומן על וַדַּאח אַלְיַמַן, שהיה משורר תימני בתקופת ח'ליפות בית אוּמַיָה. נראה שהמחבר חזר בו מן הרעיון ולא השלים את הרומן. תחילה חשבתי לפרסם את כתב היד בנפרד, כרומן אהבה שגיבורו הוא המשורר ודאח אלימן. אולם שיניתי את דעתי, לאחר שהבנתי שהפרויקט הזה מתפרש גם על פני המחברות האחרות ועלול לשבש את הקריאה בהן. היססתי גם באשר להערות האנליטיות אשר היו פזורות בחלק מן המחברות ונראו כמו רשימות טיוטה שהמחבר לא טרח למחוק מכיוון שהיה בטוח שלא יראו אור לעולם, או שסבר שתהיה בידו הזדמנות לערוך אותן לפני פרסומן כרומן… תחילה חשבתי להפוך את הרשימות הללו להערות שוליים. אחר כך חשבתי להדפיס אותן בגופן שונה, עבה יותר. ויתרתי לבסוף, משום שהשתכנעתי שאין לי הזכות לעשות זאת. כך יוכלו הקוראים להתוודע למשחקי הכתיבה שלו ולגלות, כפי שגיליתי אני, שהם מצטיינים בחן הפתיחות ובקשר שובה לב בין הכותב ובין הטקסט. במחברת שכריכתה כחולה מצאתי טקסט קצר שנראה כמו צוואה והעברתי אותו לתחילת הרומן, כהקדמה.

כתב היד היה נטול כותרות, ואני מצאתי לנכון להוסיף כמה. חשבתי גם שיהיה מן הראוי לתת קרדיט למחבר ולפרסם את מחברותיו תחת השם "מחברות אדם דנון". בכך קיוויתי לעזור למחבר הספר להצליח במה שנכשלו בו רוב הכותבים: להפוך לגיבור הרומן שאותו חי וכתב. אולם ברגע האחרון, לפני ששלחתי את הספר לפרסום, שיניתי את דעתי. הבנתי לפתע שהוא חושף אמת שאיש לא נתן עליה את דעתו. הבנתי שהפלסטינים והפלסטיניות שהצליחו להישאר על אדמתם הם ילדי הגטאות הקטנים שבהם קובצו, מעשה ידיה של המדינה החדשה שכבשה את ארצם ומחקה את שמה מעל פני האדמה. החלטתי להעניק לרומן את השם "ילדי הגטו" ובכך לתרום, ולו במעט, לרומן שלא הצלחתי לכתוב.

ולבסוף, אני מתנצל בפני סאראנג-לי על שלא נועצתי בה בעניין פרסום המחברות כרומן פרי עטו של אדם דנון. עם זאת, אני בטוח שהיא תשמח למצוא את עצמה בין שלל הגיבורים של הרומן הזה.

 

אליאס ח'ורי

ניו יורק – ביירות / 12 ביולי 2015

 

הצוואה: נאקת אללה

בשעה שאני מנסה להתעלם מן המעטפה שמנאל הפקידה בידי והגדירה כצוואת אבי, אני מוצא את עצמי לכוד במלכודת. חש אל הניירות, שב וקורא בהם. אחר כך אני מחליט שאין טעם להתעכב עליהם משום שאין בהם כל תועלת, ושעליי לקרוע אותם לגזרים. אבל במקום לעשות כן, אני מחזיר את הניירות למקומם בתיק ומחליט שלא לכתוב על הצוואה, משום שאינה ראויה להיות חלק מחיי.

היום נפל הפור. נראה ששייכות היא התנאי להיפטר מן האשליה של שייכות.

אני זוכר שישבתי לבדי בלילה במוסך שגרתי ועבדתי בו בחיפה, ופתאום נתקפתי ערפילי עצב. אחר כך אקרא למתקפת העצב הזאת על שם העיר: עצב חיפה. זה היה עצב שליווה אותי כל ימי חיי.

לעצב של חיפה לא הייתה סיבה נראית לעין. הוא לא פרץ בשל כעס או געגוע למשהו. הוא לא נראה כלל כדיכאון, אלא כמצב שפוגע ברוח, חודר למסדרונותיה החשוכים ומשתכן בהם. הוא הופך את בדידותי והתרחקותי לחלק משקיפותו של הרגע, שיכול להיעלם אחרי זמן קצר או להימשך כמה ימים.

ייחסתי את המצב הזה לחיפה בגלל הים. בכל תקופת ילדותי בגטו לא ראיתי ים, וכאשר עקרתי עם אמי לחיפה, נאנח לבי מול הלבן הצבוע בכחול. תקפה אותי הרגשה מעורפלת שגרמה ללשוני לדבוק לחכי. אחר כך גיליתי שהשם היחיד המתאים לתחושה הזאת הוא עצב חיפה.

עצב אחד אינו דומה למשנהו. והים של חיפה הוא מראת העצב בעיר הזאת, שמתפרשת מפסגת הכרמל ונופלת לאורך מורדותיו עד הים התיכון. היא פורשת את כנפיה כיונה הדואה על מי הים.

בעיצומו של העצב הזה, שבתי אל מזוודתי וקראתי את מה שמנאל כינתה "הצוואה". הגעתי למסקנה שעליי לשכוח ממנה מפני שאין לי כל קשר אליה.

באותם ימים חשבתי שאין לי קשר אליה, אבל היום אני לא יודע.

היום, לאחר שלגמתי את מנת היין הצרפתי האדום שלי, החלטתי לשוב אל המעטפה כדי לנסות ולהבין מחדש מה נמצא בתוכה.

התבוננתי בתמונת אבי שהייתה עטופה בנייר לבן ולא יכולתי לעמוד בפני קסם חיוכו ונדיבות עיניו. הנחתי את התמונה בצד ושבתי אל הניירות.

קראתי את ארבעת הדפים, שקצותיהם התפוררו מלחות. לאחר מכן שקעתי בתרדמה עמוקה, ונגאלתי ממנה רק כאשר הגשם התגנב מבעד לחלון הפתוח ואיתו הלחות של ניו יורק וחומה המחניק.

כיצד אחזור לכתוב את "הצוואה" הזאת, שאינה דומה לצוואות, כך שתהפוך לחלק מסיפור חיי? ומדוע בכלל עליי לעשות זאת? האם משום שבכותרת הדף המודפס שהונח בתוך התיק, בתואנה שהוא חלק מהצוואה, היה קסם שלא ניתן לעמוד בפניו? זה היה העמוד הראשון מעיתון ששמו "נאקת אללה" שהוציאו לאור קציני הצבא העות'מאני בהיותם אסירים בקרסנויארסק שבדרום סיביר. בראש העמוד התנוססה תמונה של גמל תועה בערבות סיביר, ומתחתיה נכתב: "שבועון לסאטירה וביקורת הספרות". בראש העמוד מצד ימין התנוסס הפסוק מן הקוראן הקדוש בדבר הנס אשר עשה צאלח, המדריך ישר הדרך, כשהפך סלע לנאקה. כאשר אתגרו אותו בני עמו שיפגין אות ומופת בדמותה של נאקה שנותנת חלב, אמר: "בני עמי, הנה נאקה מעם אלוהים לאות לכם. הניחו לה לרעות באדמת אללה ואל תפגעו בה לרעה, פן יכה בכם עונש קרב ובא."[1]

אינני יודע להסביר את שובי לניירות הללו אלא בקסם המילים. הקסם מתחיל במילים, וכאשר הן נכתבות הן מפעמות בסיכויי החיים. אני מתבונן משתומם במילות העבר. אני מוצא עצמי מול הסיפור ומרגיש שאני היורש שלו, משום שאני הקורא היחיד שלו.

הדבר מחזיר אותי באופן טבעי אל יחסיי עם הקריאה שלא יכולתי לספר עליהם לאיש, משום שקשה להאמין לכך. למרות שהמורים שלי בבית הספר בוואדי נסנאס היו משוכנעים שאהיה משורר או סופר, במשך כל ימי חיי קצרה ידי מלכתוב, שלא לומר: מיאנתי לכתוב. הסתפקתי בכתיבת מאמרים בשפה העברית על האסתטיקה של המקאמות במוזיקה הערבית. לא ניסיתי לכתוב ולו סיפור קצר אחד, למרות שבראשי התגלגלו סיפורים רבים שמיללתי לעצמי. מעולם לא העליתי אותם על הכתב.

הסיבה העיקרית לכך הייתה התפעמותי מן הקריאה. אל תבינו אותי שלא כהלכה. התפעמותי מן הקריאה לא הפילה עליי שיתוק מול היצירות שאהבתי, אלא להיפך. כאשר אני קורא טקסט יפה אני מרגיש שהפכתי שותף לכתיבתו. או ליתר דיוק: שאני הוא הכותב האמיתי שלו והמחבר הופך לסתם שם או חתימה חסרת משמעות.

תחושה זו הובילה אותי למקומות רחוקים שמעולם לא חלמתי על קיומם. היא גרמה לי להרגיש מלא וגדוש. אני סופר גדוש בסיפורים שקראתי-כתבתי. אני מתייחס אליהם כאל סיפורים אמיתיים ומשתמש בדמיונם של אחרים כדי לשרת את דמיוני. במשמעות הזאת, אני הכותב שלא כתב דבר מפני שכתב כבר כל דבר. כך אני מתעלה מעל כל הכותבים המרגישים שריק צחיח מכתר אותם, ואיני חש דבר מלבד ההנאה והצמא למעיינות מילים נוספים.

אתם ודאי משתאים על דבריי. הצדק איתכם. אפילו אני מתפלא עליהם, ביני לבין עצמי. באמת קשה להאמין להם. אבל שאלתכם הלגיטימית היא: מדוע בסוף חיי החלטתי לכתוב ולוותר על התחושה המהנה של הגודש בישימון הצחיח?

(אני כותב שורות אלו כאילו יש לי נמען, למרות שאני יודע שכל מה שאני כותב אינו כשיר לפרסום ולא יפורסם. אני מיואש במידה כזאת שלא אנסה להדפיס את הדברים, למרות הפיתוי שבהאדרת שמי. אני כותב כדי להרגיש שאני מסוגל לפנות אל המילים. המילים הן יצורים חיים והן מסוגלות להקשיב אם נלמד כיצד לדבר אליהן).

היכן היינו?

ניסינו לספר את סיפור הצוואה ונתקלנו בשאלה לגיטימית באשר למשמעות של החלטתי לכתוב באחרית ימיי.

השאלה אינה מופנית כמובן אל הסיפורים האישיים הללו, משום שהם אינם מסתכמים לשום צורה. וכאשר טקסט הוא נטול צורה, הוא אינו מתמיין לשום קטגוריה ספרותית, ולא נעשה למקור דאגה קיומי לכותבו.

השאלה צריכה אם כן להישאל על תוכניתי לכתוב רומן על ודאח אלימן. האמת היא שהתוכנית הזאת הייתה רק גחמה חולפת שנפטרתי ממנה די מהר. לא הצלחתי לכתוב כמו שרציתי מטאפורה פלסטינית גדולה שתישען על סיפורו של המאהב הנצחי הזה. זו הייתה גחמה חולפת שחשבתי שאוכל למלא באמצעותה את ריק חיי, בציפייה לרומן המיוחל.

תמיד יש רומן מיוחל הממתין למחבר נועז שישתמש בכל העומד לרשותו כדי לכתוב אותו. פלסטין ממתינה לרומן הזה כבר יותר מחצי מאה. לא אפסיד דבר אם אנסה גם אני. משום כך אני כותב. אני אדם בן חסן דנון, הנושא באמתחתי את הצוואה של "נאקת אללה".

האמת היא שדחף אישי עודד אותי לכתוב. היו אלה יחסיי עם דליה, הייתה זו המחשבה על קץ האהבה ולא על ראשיתה.

אבל התברר לי שאינני המחבר שבידו נפלה הזכות לכתוב את הרומן המיוחל. מפני שהרומן המיוחל אינו קיים וכל דבר בטל מעיקרו. אפילו סיפורו של ודאח אלימן, על כל הברק הסמלי שבו, לא יהיה בסופו של דבר יותר מאשר עוד סיפור אשר יצטרף אל מאות הסיפורים הקיימים, והוא בוודאי אינו הטוב שבהם.

החלטתי להפסיק את הכתיבה והמרתי אותה במשחק אישי. עשיתי זאת באמצעות הטקסט הזה, שכאשר אני כותב אותו אני מרגיש שאני משכתב את כל הרומנים שאהבתי. אני משוחרר מכובד הצורות, אני מצליח לצלוח את המדבר הצחיח שמטיל מצור על הכתיבה הספרותית.

(כאן הסתיימה התשובה על השאלה הזאת, ועלי להימנע מהצגתה מחדש).

סוף פסוק.

בתחתית העמוד הראשון בעיתון "נאקת אללה" התפרסם מאמר תחת הכותרת: "קבר הנביא דנון אלמצרי בפלסטין". לא הייתה חתימה של מחבר. המאמר קיבץ כמה אמרות של הנביא הסוּפִי שעבורו בנו הלודאים קבר צדיקים בעיר. אני חושב שכותב המאמר היה סבי. העמוד הזה נוסף על המכתב שכתב האיש כשהיה על ערש דווי במנצ'וריה. את המכתב העביר למשפחתו ההיסטוריון הפלסטיני הידוע עארף אלעארף אחרי שחרורו מן השבי בחזית הרוסית במהלך מלחמת העולם הראשונה.

לצד העיתון היו מונחים שני דפים הכתובים בכתב יד, ובהם סיפר האיש במילים עצובות על גסיסתו בארץ זרה ועל געגועיו אל האישה והילד. הוא התפלל שאללה יעניק ניצחון לעניים, כדי שהצדק ישלוט בעולם. היו גם דברים על הערבים, האסלאם ופלסטין.

כתב היד היה דהוי וכמעט נמחק. את הסיפור כולו אפשר לתמצת בפסקה הראשונה של המכתב:

"אחרי תקופת מאסר, עם עינויים ורעב במרכז סיביר, בחברתם של אחים יקרים מסוריה ופלסטין, אפשר לנו אללה להשתחרר בעזרת הבולשביקים. מיד עם ניצחונם במהפכה הם הגיעו ושיחררו אותנו. הלכנו כתועים וחצינו את הארץ ומחוזותיה כדי לשוב הביתה. והנה תקף אותי חום גבוה. אני בכפר קטן במנצ'וריה והאחים היקרים מטפלים בי, אולם אני חש ברעד המוות חולף בגופי. כאילו אין לי זכות לראות את בני האהוב חסן, שאותו השארתי כתינוק קטן כאשר גייסו אותי לצבא. אבקש מאללה הגדול והכל יכול להחשיב אותי שהיד. אני מבקש להיקבר במקום שאמות בו.

 

כִּלִּינוּ אֶת מְנַת הַצְּעָדִים שֶׁכָּתַב הַגּוֹרָל

וּמִי שֶׁמְּנָתוֹ נִכְתְּבָה הֵן יִצְעַד עַד כְּלוֹתָהּ;

וּמִי שֶׁנּוֹעַד לוֹ הַמָּוֶת בְּאֶרֶץ אַחַת

לָמוּת לֹא יָמוּת לְעוֹלָם בְּשׁוּם אֶרֶץ בִּלְתָהּ;

 

ואתה יא חסן, אתה לא תקרא את המכתב הזה עכשיו. אבל כשתגדל, סבך ייתן לך אותו כדי שלא תשכח את אביך שמת בניכר, בארצו של אללה. לפני שמת האב הוא ראה דבר מופלא והבין שאללה הגדול והנעלה בחר בו כדי למות זר בארץ ניכר. "ראיתי עצמי מתכופף ויונק חלב מעטיני נאקה הנודדת ברחבי מדבר השלג של סיביר. וכאשר קמתי והתרוממתי מתחת לעטיניה, ראיתי אותיות הכתובות באור: נאקת אללה."

אחרי תיאור המחזה הזה, כתב כמה מילים על מטע הזית ופרדס התפוזים הקטן. הוא ציווה על בנו לבקר לפחות אחת לשנה בקבר הנביא דנון ולהשתתף בחגה של אללד, אשר מתקיים בכנסיית מָאר גֶ'רְיֶס או אלח'ד'ר, הוא אליהו הנביא. היכן הצוואה?

מה חשיבות סיפורו של איש שנלקח לצבא העות'מאני, נפל בשבי ואחר כך מת כשהוא קודח מחום במנצ'וריה?

מדוע נתנה לי מנאל את המכתב ותיארה אותו כצוואת אבי, למרות שאבי לא כתב בו דבר ולא הוסיף דבר?

(רק עכשיו הבנתי את התחבולה הזאת. כשסופרים מתחילים לכתוב יצירה חדשה, הם משוכנעים לגמרי שהם יוצרים סיפור מן הדמיון. אולם מהר מאוד הם ניצבים בפני מפץ בזיכרונם בשל אירועים ורגשות שבוקעים ממקום נסתר בתוכם. הם מערימים על הזיכרון באמצעות הדמיון. הם ממוססים את הזיכרון בדמיון. זוהי ליבת התחבולות של אמיל חביבי. האיש כתב אך ורק את זיכרונותיו, לאחר שחילק אותם לחתיכות קטנות, והשתמש בהן כמו מכונאי הנעזר בחלקי חילוף ישנים כדי לתקן מנוע מכונית מקולקל. אני נמצא באותו מקום עצמו. החלטתי לכתוב רומן בדיוני על משורר האהבה מתקופת ח'ליפוּת בית אוּמַיָה. הסתייעתי בזיכרונות של אחרים שמצאתי בספרים. רק כדי למצוא את עצמי מול מפץ בזיכרוני. זה מה שדחף אותי לעזוב את הסיפור על ודאח, נוסף על הסיבות שהזכרתי קודם.

אובדן הזיכרון הוא אויב הדמיון. כאשר אדם מאבד את זיכרונו הוא אינו יכול לדמיין. הדמיון הוא הטיוטה הראשונה של הזיכרון. כאן טמון סוד התפעלותי מן הרומן של אנטון שמאס "ערבסקות". כאן הסופר אינו מערים עלינו או על עצמו. הוא הניח לזיכרון לגדול ולהביא אותנו אל פסגת הדמיון. הוא כתב על הפגישה המדהימה בין מייקל אביאד' ואנטון שמאס ותיאר אותם כשני חצאיו של אדם אחד, או כסוגר המשלים את דלת בית השיר. כך הוא יצר רגע מופלא הקרוי ספרות.)

אשוב אל צוואת אבי. ובכן, זו אינה צוואה ואבי לא כתב אות אחת ממנה. נראה שמנאל מצאה את הניירות הללו במזוודה הקטנה המפורסמת שלו, שממנה לא נפרד בימי פעילותו באלג'האד אלמוקדס בפלסטין. מנאל שמרה עליה והחליטה משום מה שזו הייתה צוואתו. הניירות הללו הם הדבר המשמעותי היחיד שנשאר ברשותה מחסן דנון השהיד. היא החליטה לתת לי אותם כדי שיהיו חוט מקשר ביני ובין אבי וסבי וכדי שיהיה ברשותי סיפור כמו לשאר האנשים.

על פי הסיפור, סבי, עלי בן חסן דנון, נולד בכפר דיר טריף בשנת 1888 והתגורר בעיר אללד, שם היה לו פרדס תפוזים קטן ומטע זיתים. הוא התחתן בשנת 1913 עם צעירה מיבנה בשם נג'יבה. היא הייתה אז בת שמונה-עשרה. היא הביאה לעולם ילד אחד, שאביו קרא לו חסן על שם סבו. חסן נולד ב-2 ביולי 1914.

בתקופת הרעב, הדיכוי והגיוס לצבא העות'מאני, שנקראה "סַפַר בַּרלִק", ברחו סבי וסבתי עם בנם היחיד והשתכנו ביבנה אצל משפחת הסבתא. עלי חשב שהבריחה ליבנה תציל אותו מן הגיוס לצבא העות'מאני, אך טעות הייתה בידו. חודש לאחר שהגיע ליבנה באה קבוצה של חיילים עות'מאנים ועצרה אותו. הם גייסו אותו לצבא ולרוע מזלו הוא נשלח אל החזית הרוסית ושם נפטר.

זה כל מה שלמדתי ממנאל. לא. ידעתי גם שסבתי נג'יבה חזרה עם בנה לאללד לאחר מות בעלה, אבל התנגדה בעקשנות מפתיעה להחלטת משפחתה להשיא אותה לכמאל, אחיו הצעיר של בעלה, לפי מנהגי אותם הימים. בשל כך כנראה נידו אותה בני המשפחה. היא המשיכה לעבד את האדמה שהוריש לה בעלה וחיה כענייה ערירית.

מנאל לא הייתה בטוחה אם נג'יבה ידעה שבנה מת. הוא מת ב-10 בחודש יולי 1948, ואילו אללד נפלה ב-12 ביולי באותה השנה.

"אינני יודעת מה קרה לחמותי. הלכתי לבית החולים ונשארתי שם. האיש היה עייף מאוד. בבית החולים פגשתי רופא ממשפחת חבש, שכחתי את שמו, שאמר שהם זקוקים לאחיות. התנדבתי ולבשתי חלוק לבן. ביליתי את הזמן לצדו של חסן עד שפרחה נשמתו. אחר כך נשארתי שם. סבתא שלך ברחה עם שאר האנשים. אינני יודעת כיצד. כל האנשים ברחו לרמאללה. אבל איש לא ראה אותה שם. סבתך הייתה בול עץ עיקש, כך אמרו כולם. ואני, באללה, לא הכרתי אותה למעט חודשים אחדים. היה ירי באוויר ונודע לנו שהיא הלכה לבית הוריה ביבנה והקשר איתה ניתק."

אבל מה שאירע עם סבי, עלי דנון, ומה שקרה לו בסיביר, הוא סיפור שלא הייתי יודע עליו דבר אלמלא פגשתי בדוקטור חנא ג'ריס מרמאללה. הוא עבד במרכז למחקרים פלסטיניים בביירות לפני שחזר לרמאללה והיה לפרופסור באוניברסיטת ביר זית. הדוקטור חנא ידע, אין לי מושג איך, שסבי מת במנצ'וריה במהלך מלחמת העולם הראשונה. הוא התקשר אליי והגיע לבקר אותי בביתי באלעג'מי ביפו. הודיע לי שהוא חוקר את עארף אלעארף ואמר שהוא רוצה לשאול אותי כמה שאלות על סבי.

כאשר הבין שאינני יודע דבר, שאל אותי אם סבי השאיר מסמכים או ניירות בכתב יד. נזכרתי בצוואה והראיתי לו את גזיר העיתון. כאשר ראה אותו הוכה בתדהמה וביקש לקחת אותו. הוא הבטיח שיישמר בארכיון האוניברסיטה ויהווה מסמך בעל חשיבות רבה עבור החוקרים של ההיסטוריה הפלסטינית. סירבתי. אמרתי לו שאינני מסוגל לוותר על עיזבון המשפחה. הוא אמר שאני טועה משום שהמסמך אינו עיזבון אישי. הוא אמר שאני מחזיק בידי זיכרון של העם הפלסטיני. התעקשתי. העניין הסתיים בכך שהוא הסתפק בצילום העיתון.

מובן שכעת אני מתחרט. היה עליי לתת לו לא רק את גזיר העיתון, אלא גם את המכתב. אילו נהגתי כך, הייתי מבטיח לסבי מקום, ולו כהערת שוליים, בהיסטוריה של פלסטין. קרוב לוודאי שכאשר יתפרסם המחקר הוא יתרכז בהיסטוריון הגדול עארף אלעארף ויפסח על זיכרונותיו של חייל מסכן בשם עלי דנון שמת לבדו כזר בארץ נוכרייה.

כאשר סיפרתי לאיש שעארף אלעארף בעצמו הביא את המכתב לסבתי, אורו פניו. ובמקום לספר לו, הקשבתי לאחד הסיפורים המופלאים ביותר בהיסטוריה הפלסטינית.

הסיפור שהקשבתי לו החזיר אותי אל מלחמת העולם הראשונה. החוקר הפלסטיני, שחקר את קורותיו של היסטוריון אחר, פגש את סבי עלי דנון, החייל העות'מאני אשר מת בנכר למרות ניסיונותיו לשוב לארצו בתום ייסורי המאסר בסיביר.

ההיסטוריון הפלסטיני ביקש ממני תשובה על שאלה אחת: האם השתתף סבי בכוחות האדומים, שמנו כאלף לוחמים ושהצטרפו לבולשביקים בקרב נגד הצבא הלבן?

מן המכתב הבנתי שעלי דנון הזדהה עם הבולשביקים ששיחררו את האסירים לאחר המהפכה. לא ידעתי שהיו בולשביקים בקרב האסירים הערבים. ידעתי רק שסבי עזב את רוסיה והצטרף לשיירת החיילים הערבים לאחר שנפגע מכדור בירכו, אולם האיש לא הזכיר דבר על נסיבות פציעתו או על מקום פציעתו.

כשההיסטוריון קרא על מות סבי במנצ'וריה, הוא אמר לי: "אני מתחקה אחרי האיש." הוא הביע את צערו על שלא היה ברשותי המסמך שקיווה למצוא. הוא חיפש עדות שתאשש את טענתו שהצטרפות הערבים לבולשביזם החלה במחנות המעצר בתקופת מלחמת העולם הראשונה. הוא חיפש מסמך אחד לפחות שיוכיח את טענתו, כדי שיוכל לפרסם את מחקרו.

הוא סיפר לי על פגישתו עם בן של אחד מהאסירים הללו, שהיה במקור סורי ממשפחת אלקארוּט המתגוררת בביירות. האיש סיפר לו שאביו הפך לבולשביקי במחנה קרסנויארסק בסיביר. הוא הצטרף שם לכוחות התורכיים האדומים, וכאשר חזר לביירות החל להפיץ את עקרונות ההגות הקומוניסטית, עד שנפגש בדרך מקרה עם אחד ממייסדי המפלגה הקומוניסטית בסוריה ולבנון, אדם בשם פוּאד אלשִמאלי, והצטרף למפלגה.

ההיסטוריון סיפר שלמד את תולדות חיי האסירים הערבים העות'מאנים. הוא החל לתאר לי את מחנה המעצר בקרסנויארסק, הקרוב לנהר יניסֵיי שבמרכז סיביר. הוא דיבר על הקור, הרעב, הייסורים של האסירים בעבודות הכפייה במכרות, ועל המגדלים וגדרות התיל שהקיפו את מחנה המעצר ווֹיֶינִי גוֹרוֹדוֹק.

"ואחר כך?" שאלתי אותו.

"לא כלום," אמר. "פרצה המהפכה הבולשביקית והם ברחו כדי להצטרף למלך פייצל הראשון."

"ומה לי ולכל העניין הזה?" שאלתי.

"אני רוצה ממך רק דבר אחד. חפש עבורי מסמך שנכתב על ידי סבך כדי שאוכל להוכיח את טענתי."

אמרתי לו שזה כל מה שיש ברשותי, ושהוא לא צריך יותר מזה. עדותו של אלקארוט מספיקה כדי להוכיח את טענתו.

הוא אמרשלא די בכך. חקר ההיסטוריה מתבסס על מסמכים כתובים, ועדיף שיהיו מסמכים רשמיים. הוא אמר שהוא מצטער שעארף אלעארף לא כתב על הבולשביקים הערבים הללו. משום כך אינו יכול להוכיח את טענתו.

"מה הדיבור הזה," אמרתי לו. "הרי כל ההיסטוריה של הנכבה שלנו אינה כתובה. האם זה אומר שאין לנו היסטוריה? הנכבה לא הייתה? האם זה מתקבל על הדעת?"

ההיסטוריון אמר שאלו הם החוקים של חקר ההיסטוריה ושלא נוכל להתמודד עם ההיסטוריונים הציונים אלא באמצעות היסטוריה אמיתית שקהילת ההיסטוריונים מכירה בה.

אמרתי לו שאני מצטער. הצעתי לו שנשכתב את המכתב של סבי. אולי נוסיף פסקה שבה הוא מספר כיצד הצטרף לכוחות האדומים, כיצד נפגע בירכו ואחר כך מת בשל נמק ברגלו.

"זה אמיתי?" שאל.

"התייחס לסיפור כאילו הוא אמיתי," עניתי.

"כך סופרים עובדים, לא היסטוריונים," אמר.

"ומה ההבדל?" שאלתי אותו.

הוא הניד ראשו בבוז ועזב.

 

[1]       סורה 11 (הוד), 64.

*אליאס ח’ורי (יליד ביירות, 1948) הוא מן הסופרים והאינטלקטואלים הערבים החשובים כיום. עד כה פרסם שנים־עשר רומנים ושלושה מחזות, וספריו זכו בשלל פרסים ותורגמו לשפות רבות. כיום הוא מחלק את זמנו בין ביירות, שם הוא עורך את כתב העת של המכון ללימודים פלסטיניים, לניו־יורק, שם הוא מלמד ספרות ערבית באוניברסיטת ניו־יורק. "ילדי הגטו- שמי אדם" הוא ספרו השישי המתורגם לעברית. הרומן יצא לאור בערבית בשנת 2016, ובעברית בשנת 2018: התרגום העברי שיצא לאור במסגרת סדרת מכתוב הוא הראשון בעולם בכל שפה שהיא.

*ספר זה תורגם לפי מודל התרגום הדו לשוני והדו לאומי של מכתוב. על כל תרגום עובדים בנוסף למתרגם גם עורך תרגום בערבית ועורך תרגום בעברית; לבד מהשבחת איכות התרגום, תהליך זה מאפשר תנועה בין השפות ומונע יצירת חיץ ועיסוק בלעדי של יהודים בעברית וערבים בערבית.

לפרטים נוספים על הספר ולרכישה לחצו כאן.