מנגנת כינור. ככה קרא לזה אבא שלי. כשהיה מגיע לכוס הערק השלישית, היה מלגלג עלי ועל עצמו. אב טוב מעודד את הבת שלו להיעשות מורה, רופאה או עורכת דין. אבל הוא רשם אותי למועדון רכיבה על סוסים ולבית ספר למוזיקה. הוא רצה שאלמד זאת בתור משלח יד, לא בתור תחביב שמתגאים בו בשעות הפנאי. הוא לא השאיר לי שום זמן פנוי, ורצה שאהיה מקצוענית. נגינה סתם היתה עניין שפל. המקום הראוי לה הוא מועדוני לילה, מאחורי הזמרות והרקדניות. אבי שב וחזר על משפט שנחקק בלוח לבי: "סבא שלך זיכרונו לברכה היה קורא לנגן 'כֵּליסט'…"
"שסבא שלי ינוח בשלום על משכבו. יש לו מזל שמת לפני שגילה שיצאה לו נכדה כֵּלִיסטית."
הכינוי הזה לא יצא לי מהראש עד היום שבו מֻניר בשיר, מלך העוּד, בא לבקר אותנו בבית הספר. הוא בחן אותנו, השיא לנו עצות והזהיר אותנו שלא לנגן בחתונות, במקומות בילוי ובמסיבות מילה.
"אתם לא כֵּליסטים שבאו לבדר שיכורים וזללנים. אתם אומנים."
אני אומנית! לא אנגן במסעדה מול שולחנות גדושים בבקבוקי בירה.
לקריאת הקטע המלא יש לעבור לאתר העוקץ כאן.
פרטים נוספים על הרומן כאן.