מתוך ספרו של זַכַּרִיַא תַאמִר, הנמרים ביום העשירי, 1978: עמ' 174 – 175.
באחד הימים נודע למלך, שהזהב והכסף אזלו מבית אוצרותיו. הוא הצטער וביקש עצה מהשר שלו. השר אמר: "נטיל מס חדש".
המלך הניד ראשו בהסכמה, והטיל על השר להוציא לפועל את הצעתו. גובי המיסים החלו להסתובב בערים ובכפרים בלוויית שוטרים ואילצו את האנשים לשלם את המס החדש. מי שלא שילם הושפל, הוכה והושלך לכלא.
הגיע היום, שבו פקעה סבלנותם של האנשים, וכעסם התפרץ. הם הלכו בתהלוכה עצומה לעבר ארמון המלך, קוראים בקולות רמים זועמים על העושק.
כאשר נודע הדבר למלך, הוא אפשר למשלחת של נציגי המפגינים לפגוש אותו, והקשיב בקשב רב לדבריהם הכואבים המרשימים של חברי המשלחת על הרעב, על בתי הכלא, על המס ועל השר העושק. המלך הביע את תדהמתו וסלידתו ממה ששמע, ואמר בקול רועד מבויש: "כיצד אבוא בפני ריבונו של עולם ביום הדין? אני עושק את בני מַרעיתי בלי לדעת.. אני שהקדשתי את חיי לשרת את הנזקקים, המסכנים, היתומים והאלמנות?!".
המלך קם והכריז בקול תקיף על הדחת השר מתפקידו ועל הלאמת ארמונותיו ורכושו כעונש על מעשי העושק ומתוך כבוד לרצון בני מרעיתו.
המשלחת עזבה את ארמון המלך, ובישרה לאנשים הכועסים את אשר ארע. האנשים צעקו משמחה והודו למלך על עשיית הצדק, אלא שלמחרת המשיכו גובי המיסים לעבור בין הבתים והחנויות.