מפגש חוג המתרגמים שהתקיים ביום 5.5.2017
בהובלת: ד"ר הודא אבו מוך
דיון על בסיס הספר "היהודי היפה"
מאת: עלי אלמקרי
תרגום: יהודה שנהב-שהרבני
עריכת תרגום: מייסלון דלאשה
אחרית דבר: מנשה ענזי
היחס בין המקור לתרגום במקרה הזה ייבחן דרך ההגבהה הלשונית, במיוחד במקרים שבהם מדובר בלשון מדוברת.
הספר היהודי היפה מגולל סיפור אהבה בין יהודי למוסלמית על רקע התסיסה המשיחית־שבתאית בתימן של המאה ה-17. הציר המרכזי הוא סיפור אהבתם של סאלם היהודי ופאטמה המוסלמית, והקושי של השניים לממש את אהבתם בגלל הבדלי הדתות והמעמדות ביניהם; נוסף להיותם מייצגים שתי עדות, בתקופה בה מתרחש הרומן הייתה היררכיה תרבותית כאשר המוסלמים נחשבו לבעלי מעמד חברתי גבוה בעוד היהודים היו במעמד נמוך. בסופו של דבר, מחליטים השניים להתחתן והם הופכים להורים לבן אך לא מצליחים למצוא את דרכם בעולם. אף אחת מן הקהילות לא מכירה בהם באופן מלא והם נותרים זרים.
הרומן עוסק במאה ה-17 אך נכתב על ידי סופר בן ימינו. מכאן שבעוד שהרקע הוא היסטורי, ישנה אמירה פוליטית עכשווית. לצד האמירה הזו, מקדם הסופר את התחושה כי נישואים בין העדות אמנם לא מתקבל על ידי הקהילות אך הוא דבר אנושי. העובדה כי הילד של הגיבורים נדחה על ידי שתי הקהילות (היהודים החשיבו אותו כמוסלמי והמוסלמים החשיבו אותו כיהודי) מבקשת לבקר את המגבלות העדתיות והחסמים החברתיים.
בדיון שהתקיים בחוג המתרגמים התמקדנו בנושא הלשון והמשלב הלשוני, הן במקור והן בתרגום. בערבית, הרומן ברובו נמסר בפוצחא (ערבית ספרותית); לא מדובר כאן על ערבית מליצית אלא על ערבית ספרותית או "תקנית". לעומת זאת, ניתן למצוא ברומן גם דיאלוגים שנכתבו בלהג התימני המדובר. בעוד הספר נכתב בערבית, וקוראי ערבית יכולים להבחין בניואנסים הלשוניים ובקודים המתחלפים (code switching) בין הערבית הספרותית הקלאסית לערבית התקנית לערבית המדוברת, נשאלת השאלה כיצד ניתן לתרגם משלבים אלו לעברית? כך, לדוגמה, בעוד הגיבורה פאטמה היא אישה משכילה (מבחינת קרוא וכתוב, היא משכילה יותר מסאלם) היא משוחחת עם סאלם בערבית מדוברת. כך לדוגמה היא אומרת לו בערבית מדוברת תימנית: יִסְלַם תֻ'מַּכּ אלחִלוּ הַאדַ'א.
מבחינת התרגום, יש לציין כי המתרגם יהודה שנהב-שהרבני התאים בין המשלב הלשוני של הטקסט המקורי למשלב הלשוני של הטקסט המתורגם. אולם, כפי שיוצג בהמשך, ישנם מקרים שבהם אכן הייתה הגבהה לשונית תוך התעלמות מלשון הדיבור המופיעה במקור. בחלק מהמקרים המתרגם אף בחר לעשות שימוש בלשון תנ"כית כדי להבדיל מעט את המשלבים. במקרים אחרים, בחר המתרגם בהאחדה סגנונית: לא לתרגם בצורה שונה את משלבי השפה ובמקום זאת להעביר לעברית כמשלב אחד.
מתרגמים רבים שהשתתפו בדיון הסכימו כי השימוש בערבית מדוברת, או אפילו בערבית שהיא נמוכה או סלנג, מעמיד את המתרגם בפני אתגרים מורכבים. בדרך כלל קשה לתרגם לשון מדוברת ערבית לשפת היעד בעברית, בעיקר בגלל שבעברית אין הבדלים זהים לאלה שבערבית. אולם משהו בכל זאת הולך לאיבוד בתרגום, שכן כשאנחנו מדברים על ערבית מדוברת ויש להתחשב בכך שקיימים בה דיאלקטים רבים המעידים על מעמד, שיוך עדתי, מיקום גאוגרפי, השכלה ואפילו מגדר. מסיבה זו, קשה להעביר את כל המטען הלשוני הזה משפה לשפה. אפילו כותרת הרומן "אליהודי אלחאלי" מעידה אלפי מונים על חשיבות הרגישות למדוברת, שכן בערבית הספרותית המשמעות היא "היהודי הנוכחי" אולם כוונת הסופר היא המשמעות הקיימת רק במדוברת ורק בדיאלקט התימני שמשמעותו "היהודי היפה".
דוגמה מרתקת אחרת הייתה האתגר של המתרגם לתרגם את המילה "זנאר" (زُنَّار). עד לשלב מסוים בספר, התרגום "חגורה" התאים לעלילה. אולם בשלב מסוים כשהוא היה צריך "לגזור את הזנאר" כבר החלו לעלות בו תהיות שאולי התרגום המוכר "חגורה" אינו מתאים. הוא חשב שמדובר בפריט לבוש יהודי, ושייתכן ומדובר בציציות. אולם הוא החל לתהות כשהתכוונו התימנים המוסלמים " לגזור לסאלם את הזנאר". עורכת התרגום מספרת שהייתה תחושה כאילו שנגזר משהו מתוך הגוף של סאלם. ואכן, על ידי חיפוש אינטרנטי שמסייע רבות למציאת מינוחים בערבית מדוברת, היא מצאה בצ'אטים התכתבויות העוסקות במילה זנאר במשמעות של "פאות".
בהמשך לדוגמה זו, הדיון התרחב לא רק לפירוש מילים בערבית מדוברת וספרותית אלא גם לשאלה כיצד יכול המתרגם להתמודד עם האתגר של תרגום פסקה בספרותית בה מופיעות מילים (או משפטים) במדוברת. לשאלה זו הוצגו מספר אפשרויות; אחת מהן הייתה כי המתרגם יוכל להשתמש בסלנג בשפת היעד, ובמקרה זה להשתמש בסלנג עברי כדי להקנות לדברים "מעמד" יחסית דומה מבחינה לשונית; אפשרות אחרת היא להשתמש בתעתוק או כתיבתה באותיות של שפת היעד; אפשרות שלישית שמספר מתרגמים אמרו שהם נוקטים בה לעתים היא השמטה של הקטעים האלה שכביכול "אינם ניתנים לתרגום"; אפשרות רביעית היא זו שמקדמת הבהרה בתוך הטקסט, היינו לציין (אולי בהערת שוליים) שהמשפט המסוים נכתב בערבית מדוברת, או שלמילה המסוימת במקור יש משמעות במדוברת ואחרת בספרותית, וכן הלאה; ואפשרות אחרונה היא להוסיף לתרגום אמירה מפורשת, לדוגמה: "אמר ח'אלד בלהג התימני המחוספס".
יש לציין כי בתרגומים ישנים יותר, לדוגמת אלו של קפיליוק, על מנת לייצג משלב נמוך בערבית היו כותבים אותו בתרגום בעברית בארמית. מטרת הארמית הייתה לעשות הזרה, ולתת לקורא תחושה שהוא קורא בשפה מרוחקת. זוהי אותה תחושה שמתעוררת כאשר המתרגם בוחר לשים את המילים משפת המקור. צריך לזכור כי בפוליטיקה של השפות, יש לפעולה זו מחיר של אוריינטליזם וניכוס.
בדיון חזרה שוב ושוב הטענה כי המשימה של תרגום משלבים לשפה אחרת היא לעתים משימה בלתי אפשרית, זאת בעקבות ההבדלים בין השפות והתרבויות. ישנם מספר רב של וריאנטים וריבודים בערבית, בטח יותר מאשר בעברית.
הדיון על משלבי השפה מבוסס על הנחת המוצא שהן העמדה של המתרגם והן הטקסט עצמו נמצאים בתנועה מתמדת; השפות בתנועה, ההיסטוריה בתנועה, המתרגמים בתנועה, וכל זה מחזק את התפיסה שיש דברים שהם בלתי ניתנים לתרגום או שיש למצוא להם פתרון יצירתי כזה או אחר. בהמשך להתמודדויות שהוצגו קודם לכן, עלתה התמודדות מעניינת נוספת והיא שימוש במטא-שפה, מטא-ספרות. למשל, אליאס ח'ורי כותב: "נכנס לבר, יצא, עישן", ולפתע הוא מבהיר: "אגב, רימה היא היחידה ברומן הזה שלא גרה ברחוב כך וכך…". בדיון התייחסנו לכך כ"בבושקות של מטא", שנכתבות בכוונה כדי ליצור הפרעות בשפה. ולגבי תופעה זו, הרי שלהפרעות בשפה אין משלבים, אלא הן חייבות להישאר כהפרעה.
סיכום
הדיון התקיים בעקבות ביקורת שנכתבה על הספר "היהודי היפה" ובה נטען כי התרגום לעיתים "הגביה" את השפה והשתמש במשלב גבוה מדי. אחד מחברי החוג ציין במהלך הדיון כי יש לעיתים רצון "להיצמד" לשפת המקור, ולחפש מילים הקרובות לה בעברית. אולם הקרבה של התחביר העברי לתחביר הערבי מקשה מאוד על תרגום משלבים. במילים אחרות, בעוד שהטקסט בערבית יכול להיות כתוב בספרותית ולהישמע שוטף ויומיומי, הטקסט שיתורגם לעברית באופן יחסית מילולי- עם מילים "קרובות" ותחביר דומה- יישמע כמשלב גבוה ("הלך הילד אל החנות"). אותו מתרגם טען כי הוא כופר בטענה שאין מִשלבים בעברית, ומציין כי זוהי התמודדות יומיומית של המתרגם.
רעיון נוסף שעלה בדיון הוא השאלה האם דיאלקטים שמופיעים בתוך הערבית הספרותית הם "סלנג"? המתרגמים בחוג הדגישו את ההבדל בין "סלנג" לבין "ערבית מדוברת". אכן לעתים נדמה כי ערבית מדוברת מחייבת הורדת משלב. לעומת זאת, הדבר כלל לא מובן מאליו ולעיתים כלל אינו נכון. ניתנת למשל דוגמא של אדהם עאדל, משורר עיראקי שכתב שירה מאוד מורכבת בערבית מדוברת עיראקית. טקסט זה הוא דוגמא למקור בערבית מדוברת שיש לתרגמו בעברית במשלב יחסית גבוה, או לפחות במשלב הדומה למשלב שהיינו מתרגמים ערבית ספרותית אליו. המשורר בחר להעביר את המידע לקורא עם הכלים שיש לו, ולעשות בו שימוש מתוחכם תוך שימוש בשפה הערבית המדוברת.
לסיכום, אמרה ד"ר הודא אבו מוך שניהלה את הדיון כי אכן יש הגבהה לשונית בטקסט "היהודי היפה" כמו גם בטקסטים ספרותיים אחרים, אך הדבר נעשה בדרך כלל באופן סלקטיבי ולפי הצורך ורק בעת תרגום קטעים מסוימים.