בהובלת ד"ר יונתן מנדל, עורך המשנה של סדרת מכתוב.
תחנות חייה של השפה הערבית בחברה היהודית קיבעו את נחיתותה ואת זרותה של הערבית בקרב יהודים בארץ, שלא לומר את העוינות כלפיה. הדבר התבטא גם ביחס אליה במערכת החינוך: בינואר 1949, כשהתכנסו חברי ״ועדת השעות״ של משרד החינוך לקביעת המקצועות ומספר שעות הלימוד של תלמידי בתי הספר העבריים העממיים, גבר קולם של אלו שקראו להמשיך להחליש את מעמדה. אמנם לא כל הדוברים התנגדו ללימודי הערבית, ויעקב הלפרין, המפקח הראשי של זרם העובדים, אף אמר כי "מבחינה פוליטית, כל יהודי בארץ ישראל מחויב לדעת ערבית, קרוא וכתוב, שכן אנו נמצאים בשכנות מכל צד עם מדינות ערב ואתן נצטרך לבוא תמיד במגע ומשא…". אולם הקו הכללי היה לקדם את הערבית כל עוד היא איננה שפת חובה, וכל עוד תהיה בצורה ברורה משנית לעברית ומשנית לאנגלית. משה דפנא, המפקח הראשי של הזרם הממלכתי, הגדיל וגרס כי לא רק שאין להשקיע בערבית אלא שיש לשים דגש רב יותר על שיעורי ההתעמלות מאשר על לימודי הערבית, שכן ״תמיד ניפול במספרנו כלפי הארצות הערביות שבסביבה […] ולכן מוטב שיסתגלו הם [הערבים] אלינו וילמדו עברית […] עלינו להשתחרר מהנחיתות הגלותית.״ כך או כך, מעמדה של השפה הערבית במערכת החינוך הוגדר בוועדת השעות כ"שפה זרה", ובשל נחיתותה ביחס לאנגלית התקבע מעמדה באופן רשמי כ"שפה זרה שנייה". זו הייתה המסגרת שאליה היא הוכנסה, והביטוי "שפה זרה שנייה" נראה כאילו נועד להדגיש שזרותה של הערבית לבדה כבר אינה מזהרת מספיק וכי יש צורך לציין במפורש גם את משניותה. "שפה זרה שנייה", ביטוי שמבליע עובדה שקטה- אם השפה היא זרה אזי זרים גם דובריה; זרים בארצם.
מכאן ניתן לראות שקו ישר מחבר בין תזכיר התאגדות קק"ל האוסר על מכירת אדמה לזרים, בין דבריו של ד"ר יוסף וייץ בדבר תפקידה של קק"ל "לגאול אדמות [הארץ] מידי זרים", ובין לימוד הערבית בישראל כשפה זרה שנייה. הפרקטיקות אמנם השתנו לאורך השנים, ולקק"ל דרכי פעולה שונות מאלו של משרד החינוך, אך נראה כי דבר אחד לא השתנה: גם בתחילת המאה העשרים וגם אחרי 1948, לדידם של היהודים-הציונים החיים בארץ, תושביה הערבים של פלסטין/ארץ ישראל, לרבות תרבותם ושפתם, היו ונותרו זרים. נחיתותה של הערבית במערכת החינוך לא נבעה רק מכך שהערבית לא הייתה לשפה מקומית אלא גם לחוסר הרצון לקדם אותה כשפת חובה, כחלק מסל התרבות של כל ילד בישראל. מצב זה התקיים לאורך כל שנות המדינה אולם הוא ברור עוד יותר כשבוחנים את מצבה הנוכחי. כך לדוגמא, במהלך שנת הלימודים תשע"ד 2014, כשעלתה שוב לכותרות שאלת לימודי החובה או הרשות של הערבית בישראל, העיד הדיון בנושא בצורה ברורה על חולשתה הכרונית של הערבית במערכת החינוך. שר החינוך פירון קבע אז שלימודי השפה בבתי הספר היהודיים יצומצמו מארבע שנות לימוד לשלוש, ויתקיימו בכיתות ז'-ט' בלבד. הקיצוץ של לימודי ערבית בכיתה י' הוא חשוב לענייננו אך מה שמעניין עוד יותר במקרה זה הוא שהקיצוץ היה בגדר הצהרה רשמית, קצה הקרחון, לגבי חולשתה האמתית של הערבית. מתחת לפני השטח, כפי שיודעים כל הנוגעים בדבר, ה"קיצוץ" הזה לא התקיים בעקבות החלטת מדיניות אלא נבע מתוך המערכת עצמה ומחולשתה ההיסטורית של הערבית בעיני תלמידים, הורים, מורים ומנהלים בישראל. ראשית, כבר יותר מיובל שנים שהערבית אינה נלמדת בכיתות אלו (ז'-י') כשפת חובה אלא כשפת בחירה. הדבר קורה מאז חתמה ישראל על הסכם שיתוף פעולה תרבותי עם צרפת בשנת 1959, ומאז יכולים תלמידים בישראל לסיים הלכה למעשה 12 שנות לימוד בבית הספר בלא שלמדו ולו שעה אחת של ערבית. מצב זה אכן מתרחש במקרה של תלמידים שבחרו ללמוד צרפתית במקום ערבית אולם בשל נחיתות המקצוע, והעובדה שהערבית היא מקצוע בחירה חסר הוד, בעל הון סימבולי נמוך, ועם הקשר בטחוני גלוי, גם תלמידים רבים שהחלו ללמוד ערבית העדיפו לאחר זמן קצר להוציא פטור מלימודי השפה- כנראה אחת מבקשות הפטור השכיחות ביותר בישראל בלימודי מקצוע כלשהו.
ה"קיצוץ" משנת 2014, אם כן, חושף עוד סוד גלוי בנוגע למעמדה של הערבית במערכת החינוך: אפילו המעמד הנחות של "לימודי בחירה" של הערבית בכיתה ז'-י', אפילו הם בחזקת אחיזת עיניים. שכן כשעלה הנושא לדיון ציבורי התברר שלמעשה, רוב בתי הספר בארץ מציעים את לימודי השפה בכיתות ז'-ט' בלבד, וערב ה"קיצוץ" המדובר נלמדה הערבית כשפת בחירה בכיתות י' ב-37 בתי ספר בלבד. במילים אחרות, רק ב-%3 מתוך 1259 בתי ספר במסגרת החינוך הרגיל במגזר היהודי שמתקיימים בהם לימודים בכיתה י' (לרבות ממלכתי, ממלכתי-דתי וחרדי), כיבדה ההנהלה את החוק ואכפה את לימודי הערבית "כשפת בחירה" בכיתות ז'-י'. כזה הוא מעמדה של הערבית במערכת החינוך: חובה שאיננה חובה, בחירה שהיא רשות, ורשות שהפכה לבדיחה.
ניתן להצביע על שלושה תהליכים מרכזיים שחלו בהוראת הערבית:
- הזרה של הערבית: לימוד השפה הערבית כשפה זרה, שלא שייכת.
- ביטוחניזציה/מדעיניזציה של השפה הערבית. ז"א השיקולים ללימוד ערבית בתיכון הנם לרוב פרקטיים ונועדים להשתלבות ביחידות צבאיות מודיעיניות. הרבה פעמים גם נשמע הטיעון כי חשוב ללמוד ערבית כיוון שזה חשוב לביטחון ישראל.
- לטיניזציה של השפה הערבית: תהליך הקשור לגרמנים שבהתחלה לימדו ערבית לפי מערכת גרמנית, ולכך שהערבית נלמדת כשפה קפואה. כך לדוגמא, הילדים בבתי ספר יהודים לומדים ערבית לרוב בלי לפגוש דוברי ערבית, בדומה ללמוד לטינית- שאין אפשרות להיפגש עם דוברי השפה. נוסף לכך, בבתי הספר מלמדים קריאה ופחות כתיבה ודיבור.