בהובלת: יהונתן נדב, העורך הראשי של הוצאת עולם חדש
תעתיק הינו מגרש שבו מתקיימים ומתארגנים יחסי כוח עם משמעויות אידאולוגיות במסווה של טענות טכניות. עם זאת לא ניתן לקבוע "בית כלא של חוקים". במגרש התעתיק קיימים מתחים אינהרנטיים שמשפיעים על הכרעות התרגום, למשל המתח בין מסורת לדיוק. בשדה קיימים כבר תעתיקים של מספר מוסדות:
במקרים אחרים משתגרות קונבנציות שלעתים קרובות הן שגיאות או פרי החלטה אפריורית אידאולוגית.
הקונבנציות הללו נקבעו בזמן היסטורי והן תוצרים של נוחות לקוראים בעברית, של אי הבנות או התגוששויות פוליטיות בין ווקטורים המושכים לכיוונים שונים.
למשל, בעברית נעשה שימוש שגור במילה "תרבוש", כך שמעבד התמלילים העברי מסמן את "טרבוש" כטעות למרות שהיא תואמת את התעתיק הערבי. כך גם לגבי "מוכתר" במקום "מוח'תאר".
מעקב אחר התרגומים שנעשו מערבית לעברית במאגר מכתוב מלמד כי במהלך השנים חלה התקרבות לתעתיק פונטי. למשל: מובארק (مبارك), ברגותי (برغوثي), שאהיד (شهيد), סדאם חוסיין (صدام حسين), רמדאן (رمضان), חאפז אלאסד (حافظ الأسد), נגיב מחפוז (نجيب محفوظ), מוסטפא (مصطفى), גסאן (غسان).
משום כך לא ניתן להציע פתרון חובק כל או בית כלא של חוקים. שחקנית מרכזית בקביעת כללי התעתיק כיום היא האוזן היהודית אשר מחפשת באמצעות התקשורת צלילים שהיא מכירה. הדומיננטיות הזו באה לידי ביטוי בכתיבה עיתונאית, ספרותית ותרגומים לא מדעיים.
המתח הזה היה מוכר כבר לחז"ל שעמדו על הקושי ליצור תרגום טוב: "המתרגם פסוק כצורתו- בדאי, והמוסיף- מחרף ומגדף" (קידושין מט, ע"א)
דוגמאות נבחרות
ت/ث: בהגייה עיראקית ישנה הבחנה בין ת' דגושה (תורה) לעומת ת לא דגושה (שבת שלום).
ح/خ: בתקופת הרמב"ם וסעדיה גאון، התעתיק היה ל כ' כמו כליף/בוכארא. אולם אפשר לציין כי התעתיק ל-ח' (ח עם גרש) התקבל כיום וכי יודעים שישנה הבחנה בין שתי האותיות. אם כי ישנן מילים שהתקבעו על פי התעתיק הישן כמו "סכנין".
ص: לכאורה כל מה שצריך להגיד שזה שווה צ אך זאת רק לכאורה, בגלל מקרים כמו "סדאם חסין" או "סבג" כפי שיהודים שבחרו- אולי בעצמם- לתעתק את שם המשפחה שלהם صبّاغ.
ض: האות קיימת רק בערבית, והיא נכתבת בערבית יהודית כ- צֺ (צ עם נקודה מעל) בעוד שהאקדמיה מציעה לכתוב רק ד. בקבוצה עלה רעיון לתעתק את האותיות ذ, ظ באותו אופן, כלומר עם נקודה מעל האות.
الـ التعريف: ישנן כמה גישות לתעתיק של אל אלתעריף (ה הידיעה). הגישה הקלאסית: עם מקף, והיתרון שלה שהיא מקלה על תעתיק אותיות השמש (צלאח א-דין לדוגמה). הגישה המודרנית: בשנים האחרונות נוטה לצורה העקרונית הערבית ללא מקף גם עם אותיות שמש (ז"א צלאח אלדין).
ة (التاء المربوطة): אין בעיה לתעתק כ- ה או ת אם יש סמיכות.
التنوين: תנועות סופיות לא עוברות בעברית חוץ ממלים כמו אהלן וסהלן.
اء: למשל علماء، ישנן כמה צורות, לא הייתה הסכמה על צורה אחת. עולמא \ עולמאא\ עלמאא \ עלמאא'. לעומת זאת آ (مدة) הייתה הסכמה על התעתיק כ- אא בתחילת מילה.
האות כ' בעברית: כ' סופית תהיה כ ולא ך.
فوزية/راوية: כותבים "פאוזיה" כיוון שזה השתרש לעומתה כותבים "ראוויה" עם שני ו'וים כיוון שכללי הכתיב המלא מקלים על הקוראים, גם בו', י' וגם א' אם כי לא תמיד מוכרחים לכתוב, למשל איבראהים, אך חשוב לשמור על קונסיסטנטיות.
محمّد: לא ניתן לכתוב בעברית עם ו' (מוחמד). ישנו ויכוח אם לכתוב את השם עם ניקוד (מֻחַמַּד) או למשל פתרון אחר כמו להוסיף شدة מעל האותיות בעברית.
ניתן לעיין בטבלת התעתיקים של סדרת מכתוב כאן.