בהובלת: ד"ר מחמוד כיאל , חוקר תרגום
תרגום בתוך הסיטואציה הבין תרבותית היהודית-פלסטינית נעשה בתנאים לא סימטריים בשל היחסים התאולוגיים והקולוניאליים המתקיימים בין העברית לערבית. בתנאים קולוניאליים, תרגום עלול להפוך למעשה קניבלי של בליעה ומחיקה. דוגמא טובה היא תרגום התנ"ך לגרמנית על ידי לותר שביקש להוציא את המקרא מחזקת היהודים ולהפוך את התרגום למקור העומד בפני עצמו. מחמד ע'נאים המנוח, שעמד בחזית שבין שתי השפות, תיאר את התרגום כישיבה על גג לוהט; את הגג שעליו יושב המתרגם מלהיטים יחסי האויבות התאולוגיים והקולוניאליים בין השפות.
למרות הקרבה האטימולוגית בין השפות, העברית המודרנית דוחה את הערבית מתוכה ומטהרת עצמה, ואף רואה בה שפת אויב ושארית מזוהמת של שפת הגלות. ועד הלשון העברית, כמו גלגולו כאקדמיה ללשון העברית וכמו בלשנים אחרים, חידש מילים ומושגים שבמקרים רבים נוסחו מתוך הנגדה אידאולוגית לערבית ומתוך עמדה אוריינטליסטית הרואה בערבית שפה נחותה. לפי עמדה זאת, שהביאה לדחייתן של מילים ערביות מן השימוש, הערבית נחשבת כשפה גלותית ששיבשה את העברית. משום כך כל תרגום מערבית לעברית רווי סתירות והנגדות אינהרנטיות בין סימנים, מילים ומשפטים או בין חללים סמנטיים בלתי עבירים.
למשל, כשתרגם מחמוד דרוויש סיפור של אהוד בן עזר מעברית לערבית, הוא השמיט ממנו את המשפטים האלה :
…מן הגרעין של פוליק, תודה לאל, יצאו לכל היותר בעונשי חגור צמוד ומסדרים נוספים, שלא לדבר על רונדלים וחפירת בורות (צדוק המ"כ קבע מידתם למהדרין: מטר על מטר על מטר) כדי לקבור נאד או בדל סיגריה…".
ההקשרים התרבותיים של המינוח המיליטריסטי בעברית מייצרים תחומים בלתי ניתנים לתרגום. אין שום דרך ספרותית להעביר לערבית את הביטויים "רונדלים" או "עונשי חגור ומסדרים נוספים" במשמעותם המקורית המלאה. אי אפשר לתרגם לערבית גם את המונחים קומנדקר, שיר הרעות, קיבוצניק וכדומה. מצבים אלו מחייבים בגידה מודעת של המתרגם באחת השפות או בשתיהן גם יחד. במקרים רבים יוסיף המתרגם הערות שוליים חוץ טקסטואליות המנהירות את הבחירה הלא שלמה. התערבויות במקרה זה הן מעין תותב המעיד על הבלתי ניתן לתרגום.
דוגמה מובהקת לפעולה של מחיקה היא פרויקט התרגום של שמות ערביים לשמות עבריים על מפת ישראל לאחר 1948. על פי המתרגמים, השמות הערביים של היישובים היו מופע של שיבוש העברית ולא להפך. מקצת השמות הפלסטיניים תורגמו לעברית בצורתם המקראית (אם הייתה), ואחרים תורגמו על בסיס הצליל של המילים (שאילה פונטית). כך שונה השם ביר חנדס (שפירושו באר צלמוות) לבאר אורה, עין ובה (שפירושו מגיפה) תורגם לעין יהב, אום ג'רפינאת לגרופית, ביר אבן עודה לבאר עדה, רח'מה לירוחם, פרדיה לפרוד, דאלאתה לדלתון, קסלה לכיסלון, בית דג'ן לבית דגן וזרעין ליזרעאל (שם). כאמור, לכל השמות הללו יש צליל מקראי אך לא לכולם היה מראה מקום במקורות. האם ייעתר המתרגם לפעולת הניכוס הזאת ויגיש את השמות בצורה נהירה לקוראי העברית או שמא ישתמש בשמות המקור? במילים אחרות, האם עליו לכתוב בית דג'ן, בית דגן או בכלל משהו אחר? הבחירה בצורה העברית בית דגן היא בגידה במקור, וכמו במקרים רבים אחרים, היא גם מסמן לא יציב של המקור שכן על חורבות בית דג'ן הוקמו מלבד בית דגן עוד שלושה יישובים: משמר השבעה, חמד וגנות. ברור שהיחס בין בית דג'ן לבית דגן הוא יחס של זהות אבל גם של הבדל (דרידה, 2008), וזהו ההבדל הבלתי ניתן לגישור שבין העצמי לזר.
אנו עומדים פה בפני שתי אסטרטגיות תרגום סותרות: האחת מציעה למחוק את הערבית מן העברית, והאחרת מציעה הפריה הדדית בין השפות, ואפילו שערוב מסוים של העברית. השערוב אינו תופעה מודרנית. סמירה עזאם, כתבה סיפור ששמו خبز الفداء כלומר "לחם הקורבן" (عزام, 1997) וכך כתבה בו (שם, 137):
"וכאנת […] בעד מערכה אנצבת אלנאר פיהא אנסבת אלנאר מן מסתעמרת נהאריא אליהודיה" (ההדגשה אינה במקור).
המילה מסתעמרה (مستعمرة) מתורגמת במילון הערבי-עברי איילון-שנער כמושבה. במילונים ערביים-אנגליים היא מתורגמת כ- settlement או colony. אסתעמאר בערבית פירושו אימפריאליזם וקולוניאליזם. אם כך, האם יש לתרגם את המשפט כך: "היה זה […] לאחר מערכה שבמהלכה נורתה אש מן המושבה היהודית בנהריה על הכפרים הערביים בנפת עכו", או שיש לכתוב "מן ההתנחלות היהודית" או שמא "מן הקולוניה היהודית". זהו מצב של סתירה המחייב בגידה בערבית, בעברית או בשתיהן גם יחד. יתרה מכך, סמירה עזאם השתמשה במילה מסתעמרה ולא במילה אסתיטאן (استيطان) שנעשתה שכיחה יותר לאחר 1967 כדי לתאר את ההתנחלות היהודית. כיום' מחקרים משתמשים במילה אסתיטאן גם לתיאור ההתיישבות הקולוניאלית היהודית בגבולות הקו הירוק. האם הייתה משתמשת עזאם במילה אסתיטאן לו כתבה לאחר 1967? האם הייתה מכנה כל יישוב יהודי התנחלות או רק כזה שנמצא מחוץ לגבולות תכנית החלוקה, כמו נהריה? זהו כמובן דיון פוליטי בטקסט פואטי וניתן להפוך את סדר הדברים ולחפש את הפואטי בטקסט הפוליטי. מדוע למשל השתמשה עזאם במילים אנסבת אלנאר (انصبت النار כלומר הוסבה האש) ולא בביטוי המקובל בערבית לירי אש אטלק אלנאר (اطلق النار כלומר נורתה האש)? האם ביקשה לסמן את ירי האש בייצוג חריג? או אם ננסח את השאלה בכלליות: האם אפשר להיות נאמנים לכל הפרשנויות המתחייבות מן השינוי בזמן שחלף מרגע הכתיבה עד רגע התרגום? התרגום נעשה במצב שבו שתי השפות משתנות תמידית. משום כך חלוף הזמן אינו פותר את בעיית האפּוריה אלא מחמיר אותה.
למשל, השימוש במילה נכבה אינו אחיד ותלוי בהקשר של זמן הכתיבה וזמן התרגום. בערבית משתמשים לציון האסון במגוון מילים כמו נכבה (نكبة), כארת'ה (كارثة), הזימה (هزيمة), נכסה (نكسة) או מאסאה (مَأْسَاة). בעברית אפשר למצוא שימוש במושגים אסון, תבוסה, טרגדיה או נכבה, אך השימוש בהם אינו אחיד ואינו עקבי. המעבר מהמילה נכבה, שמשמעותה בערבית אסון, למושג נכבה שנהיה שגור כמסמן של כלל האסון הפלסטיני אינו לינארי (עובדה הנכונה גם באשר לגנאלוגיה של המושג שואה). השימוש בנכבה כמושג עם נקודת ייחוס היסטורית שהתרחשה בשנת 1948, החל כבר באוגוסט של אותה השנה על ידי ההיסטוריון הלבנוני קונסטנטין זרייק (زريق, 1948) בספרון ששמו מענא אלנכבה (معنى النكبة כלומר משמעות הנכבה). ההיסטוריון הפלסטיני עארף אלעארף (العارف, 1956) השתמש גם הוא במילה נכבה במובן דומה בכותרת לספרו אלנכבה אלפלסטיניה ואלפרדוס אלמפקוד (النكبة الفلسطينية والفردوس المفقود כלומר הנכבה הפלסטינית וגן העדן האבוד). למרות זאת, נראה שהמושג החל להיות שגור בספרות הנכבה רק לאחר 1967, ובעברית רק בעשור האחרון.
לתפיסת הזמן-מרחב של הטקסט יש השפעה עצומה על אופני התרגום, בין השאר, משום שהוא מצריך חיתוך תחבירי המנסח את אופייה המושלם, או לחלופין את אופייה הבלתי מושלם, של הפעולה. למשל, הבחירה בין זמן הווה מתמשך (כשהפעולה אינה מושלמת) או לשון עבר מושלם (כשהפעולה מושלמת) היא אסטרטגיה תרגומית שנגזרת מהרגישות לזמן.