בהובלת: ד"ר יותם בן שלום וד"ר נביל טנוס.
לפני המפגש, תרגמו שניים מחברי הפורום, ד"ר נביל טנוס וד"ר יותם בנשלום, קטע פרוזה שנשלח אליהם מערבית לעברית, כל אחד בנפרד. במהלך התרגום לא ידעו השניים שלמעשה מדובר בתרגום של תרגום: פרקון מספרו של שמעון אדף מוקס נוקס שתורגם לערבית מן העברית. לקראת המפגש נשלחו לעיון חברי הפורום הקטע בערבית וכן שני התרגומים. המפגש עצמו הוקדש לדיון של המתרגמים ושל שאר חברי הפורום בשני התרגומים, וכן בסוגיות העולות מההשוואה ביניהם ומהפרקטיקה של תרגום חוזר, כלומר תרגום של טקסט נתון משפה א לשפה ב וחזרה. להלן סקירה של כמה מנקודות המפתח שעלו בדיון:
א. הבדלים סמנטיים ודקדוקיים בין תרגומי המשפט הראשון בטקסט ובין המקור העלו את שאלת התרגום המילולי. טנוס ציין שמטעמי נאמנות למקור ומתוך יראת כבוד למלאכתו של היוצר המבטא את רחשי ליבו הכמוסים, הוא משתדל לשקף את הטקסט המקורי, היינו את המבנה והמשלב הלשוני שהיוצר השתמש בהם ואת המידע שביקש למסור, בכל האמצעים שלשון היעד ותרבות היעד מעמידה לרשותו. לדבריו, תרגום הנוהג כך הוא תרגום המתאפיין במידה רבה של נאמנות, ובהקשר זה הביא הבחנה שעשה ההרמנויטיקן ג'ורג' שטיינר בין כמה רמות של נאמנות בתרגום. בן שלום, שתרגומו התאפיין בפחות נאמנות מסוג זה, ציין את האבחנה שעשה חוקר התרגום והתאולוג יוג'ין ניידה בין אקוויוולנציה פורמלית בתרגום, היינו ניסיון לשמור על תכונותיו האובייקטיביות של טקסט המקור, כגון משמעות, סדר וכדומה, בעת הפקת טקסט היעד, ובין אקוויוולנציה פונקציונלית, היינו ניסיון לשמור על האפקט הסובייקטיבי של טקסט זה על מי שקורא אותו. לדבריו, נאמנות מסוג זה האחרון מצדיקה שינויים סמנטיים ודקדוקיים מן המקור, והעובדה שהתוצר משקף את הרושם הסובייקטיבי של המתרגם אינה פוגמת באיכותו, אלא דווקא חיונית לה.
ב. מכאן התפתח דיון בשאלה מהו אפקט סובייקטיבי של טקסט וכיצד אפשר להיות נאמנים לו. בהקשר זה הוזכר שהתרגום הנוצר בעקבות התמקדות ביחידת תרגום קטנה, כגון מילה או משפט, אינו זהה לתרגום הנוצר בעקבות התמקדות ביחידת תרגום גדולה, כגון פסקה או פרק, ושכל היקף של יחידה כזו שיבחר לו המתרגם יניב תרגום אחר. כמו כן, עלתה ההצעה שתרגומו של בן שלום היה נאמן לאפקט החזותי של טקסט המקור והעלה על הדעת את הסצנה המתוארת בו, ואילו תרגומו של טנוס היה נאמן לאפקט המוזיקלי והמצלולי שלו.
ג. טנוס ציין שהטקסט הערבי היה לקוי מבחינתו: הפיסוק היה לקוי, כמה מהמשפטים לא היו מובנים, והסגנון לא היה נאה מספיק וחסר את החיוניות והרגש הראויים לְסיפור. בן שלום הזכיר בהקשר זה את ארבעת השלבים של "התנועה ההרמנויטית" מבית מדרשו של ג'ורג' שטיינר, האחראים למגוון הרגשות שמתרגם עשוי לחוש כלפי הטקסט שהוא עובד עליו. במקרה זה, השלב הראשון- שלב מתן האמון שבו המתרגם מפתח ביטחון בכך שהטקסט שלפניו ראוי להיתרגם ויכול להיתרגם בידיו- לא היה טריוויאלי; המוזרויות שבטקסט המקור הפריעו להבנתו, ויסודות אחרים בו- המקצב המקוטע והתמה של בדידות וניכור עירוני בראשם- רמזו לכך שאין מדובר בטקסט ערבי מקורי שיסודות כאלה אינם נפוצים בו אלא בטקסט מתורגם. הקושי במתן אמון התבטא בחוסר ביטחון בעת התרגום לעברית שבתורו הוביל לשגיאות.
ד. השימוש המעורב בצורות مضارع (הווה) ו־ماضي (עבר) בטקסט הערבי עורר את הדיון בשאלה אם ראוי להתייחס לצורות אלה כאל סמני זמן או כאל סמני אספקט של הפועל, ואם יש מקום לשקף שימוש מעורב זה גם בתרגום או לתרגם את שתיהן לזמן עבר באופן גורף. הפיסוק הלא־שגרתי שבטקסט העברי המקורי, שהשתקף בחלקו בתרגום הערבי, שב והעלה את השאלה מהי מידת החפיפה בין קונבנציות הפיסוק בערבית ובעברית, ובאיזו מידה הן מושפעות מז'אנרים ספרותיים דומיננטיים בכל תרבות.
ה. בתרגומו של בן שלום פורקו רוב הכינויים החבורים בעזרת המילה "של" ואילו בתרגומו של טנוס הם נותרו על כנם. מכאן התפתח דיון ער בשאלה אם ראוי להשתמש בעברית ספרותית בצורת "של" או שמא זוהי צורה דיבורית שמוטב לא להעלותה על הכתב, וכן אם ראוי לפצל את הכינויים החבורים בערבית, מבנה שאין לו אלטרנטיבה, למקרים שבהם ראוי להשתמש בעברית בכינוי חבור ולמקרים שבהם ראוי להשתמש בצורת "של" על פי ההקשר. סוגיה זו מדגימה מאפיין ייחודי של התרגום מערבית לעברית: העובדה שהדמיון התחבירי והדקדוקי שבין שתי השפות הללו מאפשר למתרגמים להפיק תרגום מילולי מאוד, לטוב ולרע.