جمعة مشمشية: سيرة ذاتية متخيلة עונת המשמשים: אוטוביוגרפיה מדומיינת

"נהג המונית לא זיהה אותי. אחרי ככלות הכול, נעדרתי מהכפר חמש־עשרה שנים תמימות. תווי פניי כבר לא היו מוכרים, שלא לדבר על הכובע שחבשתי והזקן אשר קיבל נוכחות בולטת בחצי התחתון של פניי. גם אני לא הצלחתי לזהות את הנהג או מי מהנוסעים. הם לא עניינו אותי. הסתכלתי סביב. כיכר רודפת כיכר. רעש חזק. קול ירי. מבנים צפופים הנוגחים זה בזה, צופים באנשים בבוז. מאיפה הגיעו כל הבטון והברזל הללו? סרטן אדריכלי אשר מאכל הכול. מתי התחילה הבנייה הזאת? בנייה בסגנון ניו־יורקי עם צבעים מוזרים לאורך הדרך. בנקים, בתי מסחר, מתחמים, עמודים, חוטי תיל ארוכים וסבוכים חסרי פשר. ערמות היברידיות מכל דבר. כאשר המונית חצתה את אזור אַלְבִּיר, חלפו שני מסוקים בחטף בשמים. התבוננתי בהם והנדתי בראשי…"

 עונת המשמשים הוא רומן חניכה של טארק, צעיר הגדל באֻם אלְפַחְם, עיירה פלסטינית ילידית, שבשנת 1985 הוגדרה כעיר. הרומן מתנהל בשני צירי זמן ספרותיים מקבילים. האחד של טארק הצעיר, המגולל את זמן התבגרותו עם אלגיה ל"גן העדן האבוד", והשני טארק המבוגר, זה שמשתחרר מבית האסורים שבו ריצה עונש בשל "חלומות אסורים". טארק מגיע אל מחוז הולדתו לאחר חמש־עשרה שנים של היעדרות ומתקשה להכיר את הכפר ואת התמורות שחלו בו. הרומן מדלג בין שני צירי זמן אלה וחושף את הקופסה השחורה של השתנות המקום, תוך כדי התכתבות גם עם התקופה העות'מאנית, המשמשת לעתים כציר זמן שלישי, כמו במסע שיירת הסחורות בוואדי בין ערה לערערה, ואופני התקשורת שלה עם תושבי המקום. 

תרגום: יהודה שנהב־שהרבני | עריכת תרגום: אחמד אגבאריה