כשנכנסתי הסיגריה עוד היתה בידי ובקושי הפטרתי שלום. בלי סיבה מיוחדת התחשק לי לשחק את הקשוח. אחרי שראש מחלקת החינוך הורה לי לשבת, מבטו נח לרגע על ידי, ואחר כך שב לעסוק בניירת שמולו. כשסיים לכתוב את מה שכתב, התפנה להסתכל עלי. הנחתי את הצו על המכתבה שלו. לא אמרנו מילה. הוא עיין בצו ובניירות המצורפים, כחכח בגרונו ובנימה שלווה ונטולת כעס כביכול אמר:
"אין לנו מקום, אדוני. אי אפשר לעבוד ככה! בכל יום דוחפים למישהו צו ביד ושולחים אותו אלי… אתמול אמרתי למנכ"ל…"
לא היה לי כוח להבלים האלה. נכנסתי לדבריו:
"התואיל לכתוב את הדברים כאן בתחתית העמוד?" ואיפרתי את הסיגריה לתוך המאפרה המבריקה שעל שולחנו. השולחן היה נקי ומסודר כמו סוויטת ירח דבש. כל דבר ניצב במקומו, בלי אף גרגיר אבק. רק אפר הסיגריה שלי היה מיותר כמו יריקה על פנים מגולחות למשעי. הוא הרים את העט, שרבט משהו בתחתית הצו וחתם. יצאתי משם. די! לא היתה לי סבלנות אליו, למחוות הפומפוזיות שלו. ניכר בו שהתמנה למנהל לא מזמן; מרטיט את סנטרו הכפול בכוח ונועץ את דבריו באטיות אל תוך עיני הזולת. כאילו אין לך צורך באוזניים כדי לשמוע את מה שיש לו לומר.