הצל

מאת: מחמד חג'יראת

מערבית: קלייר אורן 

עאטף פרחאן שכב במיטתו כשידיו פרושות לצדדים, פעם בוחן את התקרה המתפוררת ופעם שוקע בכרית בניסיון נואש לחטוף תנומה של אחר הצהריים. האוויר להט והכביד את נשימתו. מחשבות משונות ריחפו בראשו וסביבו, רובן נסבו על המנהרה החצובה בהר שממערב לכפר. חודש שלם עבר מאז התערבותו האומללה עם עמיתו, המחנך כאמל פרהוד. עאטף נשבע שיצליח לעבור במנהרה אל העולם שמעבר להר ולשוב אל הכפר דרכה לאחר שייפטר מצלו. כאמל צחק: "מאז שהעולם הזה קיים לא נולד האיש שהצליח לעבור במנהרה ולשוב ללא צלו. צחנת הגופות שנערמו בתוכה היא העדות לכך". עאטף התעקש, ולאחר ויכוח ארוך תקעו השניים כף.

עאטף קם ממיטתו חסר מנוחה ושוטט בבית. מבטו השתהה לרגע על העוּד שהיה מונח בפינת הסלון. הוא מזג לעצמו כוס שמפניה, אסף אל חיקו את הכלי והחל לנגן את "מנגינה נצחית", משווה לנגד עיניו את אצבעותיו הזריזות של פריד אלאטרש. הכלי רטט תחת אצבעותיו והוא צף בחלל אינסופי. הוא חש מסוחרר. הוא חש קרבת נפש של ממש אל הכלי העתיק, ומתוכו צפו ועלו מלים וחגו סביבו. "כך אני מרגיש… כל מה שבא מתוכך יפה… אני כעת באמצע מהלך…אין עוד אפשרות לסגת… מחר אעבור במנהרה… אעשה זאת… עתיד מופלא מצפה לי". הוא רוקן את הכוס עד תומה והמשיך לזמרר: "הנה מלאו לי 40 שנה… לבדי אני חי וימיי העלו חלודה… שכבות של מחסור נערמו באפלולית לילותיי… עברי נמלט ממני, ואני חופשי מפולחן העתיד". באשמורת אחרונה נותר בקבוק השמפניה ריק, ועאטף נפל למיטתו ושקע בתרדמת שיכורים עמוקה.

כולם נאספו להיפרד מן האביר. תחילה עמדו בשתי שורות ארוכות לאורך הכביש החוצה את הכפר, עד לפתח המנהרה. הוא פסע בנחת בין השורות, התבונן ארוכות בכל אחד ואחד מהם וחקק את תוויהם בזכרונו. השמש המדברית כמעט שהמיסה את אבריהם, אך אף לא אחד מהניצבים זע ממקומו עד שעאטף פרחאן השלים את סקירתו וטיפס על סלע קטן בפתח המנהרה. הוא הביט נכחו.

לפתע יצא מאחת השורות השיח' ג'ליל, זקנו הלבן נח על שיפולי בטנו הגדולה, וקרב אליו. עאטף בהה בו מבולבל. השיח' הרכין אליו את ראשו ולחש: "לא תוכל להיפטר מצלך אלא אם תתרועע עם אחת מהנערות צהובות השיער שמעבר להר". עאטף פתח את פיו לומר דבר, אולם השיח' סב על עקביו ופילס דרך בקהל הרב, שבינתיים התגודד מאחורי השניים בחבורה גדולה. הכל עקבו אחר הילוכו המוזר של הזקן, שקירטע בעודו חובט במקלו בצלו המשתרך אחריו. עאטף כיחכח בגרונו והמתין עד שכל הפנים שבו והביטו בו. "בחודש הבא, כשהלבנה תעמוד במילואה, אשוב אליכם משוחרר מצלי". כך אמר ונעלם בפי המנהרה.

החודש עבר על אנשי הכפר כחיים שלמים. סביב דמותו של הגיבור נרקמו אגדות וסיפורים לרוב. בערב המיועד מיהרו כולם והצטופפו בפתח המנהרה בנשימה עצורה. האוויר היה סמיך ומהביל. בשמים הלך ונגלה הירח עגול ודומם, אולם אף רמז לשובו של עאטף לא נראה. השעות נקפו, הלילה הלך והחוויר, השמש עלתה מן ההר, נעה לאטה עד רום השמים ושלחה קרניים חורכות אל ראשי האנשים. לבסוף, משהתארכו הצללים, החלו ראשוני הממתינים לעשות דרכם הביתה. או אז עבר בקהל רחש של רגשה. ממעמקי המנהרה הגיחה דמות דקה,מוקפת זוהר מסמא עיניים. עאטף פרחאן הלך והצטייר מבעד לבוהק. שום צל לא נגרר בעקבותיו. הוא התקדם בכבדות, גורר את רגליו. מצעד לצעד הלכה דמותו ונקלשה. כשהגיע אל סוף הטור, צעד אחד לפני הכניסה לכפר, נעלם. רק כתם קלוש נותר במקום שבו עמד.

עבודה של האומן וליד אבו שקרה.

*סיפור זה התפרסם בקובץ "בלשון כרותה: פרוזה פלסטינית בעברית" שיצא לאור במסגרת סדרת מכתוב ב- 2019. 

**טקסט זה תורגם לפי מודל התרגום הדו לשוני והדו לאומי של מכתוב. על כל תרגום עובדים בנוסף למתרגם גם עורך תרגום בערבית ועורך תרגום בעברית; לבד מהשבחת איכות התרגום, תהליך זה מאפשר תנועה בין השפות ומונע יצירת חיץ ועיסוק בלעדי של יהודים בעברית וערבים בערבית.