אימי חוזרת ואומרת, "אללה ירוצץ את חייך". אללה מעולם לא נענה לה, אבל היא אינה מתייאשת. בכל בוקר היא נעמדת על המדרגה החוצצת בין חדר השינה, שהוא גם חדר האורחים, ובין המטבח, שהוא גם חדר הרחצה, ואני ניצבת לפניה בלי מילה, שערי גולש עד לשיפולי גבי. היא אינה מצליחה להקיף אותו בכף ידה. בעודה אוספת אלומת שער אחת, אחרת נשמטת מידה. עם כל טיול של המסרק אני נושכת שפתיים. אם צעקה נפלטת מפי, היא מכבידה את ידה עד שאני שותקת. אינני משה ממקומי עד אשר יוצאת מבין ידיה צמה הראויה לנערה בת תרבות.
המשיכו לקרוא את הסיפור באתר העוקץ כאן.