ב־15 בספטמבר 2024 התעטף אליאס ח'ורי בחשכת מוות. "חשכת הדיו היא תכריכי הדיבור," כותב גיבור טרילוגיית ילדי הגטו אדם דנון, וח'ורי יוסיף כמו גיבוריו הספרותיים לדבר מתוך קברי המילים שכתב, מילים סהרוריות "שמקבלות צורות שונות ומנסות לכתוב סיפור (אדם בדמותי, עמ' 99)." את השנה האחרונה העביר ח'ורי מרותק למיטת בית החולים אוטֵל־דיוּ־דה־פרנס בביירות, עוקב במעומעם אחרי האסונות המתגלגלים באזורנו. עם מותו נחסכו ממנו מראות המלחמה שבפעם המי־יודע־כמה פקדה את לבנון. הוא מאחרוני הנפילים במסורת של הסופר הערבי המחויב פוליטית שעוצב על פי הדגם של מעורבות בכתיבה (engagement) שקבע ז'אן פול סארטר במחצית המאה ה־20. פירושה של מעורבות היא להתייצב בקרבות היסטוריים בזמן אמת לצידם של המנושלים ולהעלות דרך עולמה הבדיוני של הספרות הזדהות עם תנועות הפועלות לשחרור פוליטי. לפי עיקרון זה, שאלת פלסטין וייצוג הנכבה ניצבת בלב יצירתו של ח'ורי, וסביבה סובבת הטרילוגיה.
הרומן אדם בדמותי הוא הכרך השלישי והאחרון בטרילוגיה שתורגמה כעת במלואה לעברית בידי יהודה שנהב־שהרבני. שנהב־שהרבני, שהתמסר בתשוקת אמת למפעלו הענף של ח'ורי, הפקיד בידי קוראי העברית גרסאות שייחודן בכך שהופקו מן הערבית תוך דו־שיח צפוף עם הסופר הנתון בעיצומה של כתיבת המקור. בערבית הופיעו כרכי הטרילוגיה במרווחים שווים של שלוש שנים: ילדי הגטו, שמי אדם (כרך א') פורסם ב־2016, סטלה מאריס )כרך ב') ב־2019, ואדם בדמותי ב־2022. חישוב גס מגלה שמדובר בפרויקט אנציקלופדי תובעני שדרש הירתמות של עשר שנות כתיבה.
בכרך הראשון, המתחיל במאה ה־21, אנו מתוודעים לאדם דנון, פלסטיני יליד ישראל בשנות השישים לחייו, שעבר לניו יורק אחרי שאמר נואש מן החיים כפלסטיני מחוק בישראל. הוא פתח מזללת פלאפל וניסה לשכוח את עברו אך נקלע לסחרור זיכרון בעקבות ויכוח על סרט עם סופר לבנוני נפוח בשם אליאס ח'ורי. ח'ורי בכבודו ובעצמו מגיח כבר בתחילת הרומן הראשון בהופעת "קמֵעַ" (cameo, תרגיל המזוהה עם אלפרד היצ'קוק שבו במאי הקולנוע נכנס להופעה קצרצרה בסרט שביים) כדי להביא לדפוס, כך ניתן לנו להבין, את מחברותיו של אדם שמת זה מכבר. מחברות אלו נולדו לאחר שאדם נכשל בכתיבת יצירה בדיונית המבוססת על סיפור אהבה אגדי שמיוחס למשורר הערבי וַדַאח אליַמַן (מת ב־708 לספירה).
סטלה מאריס, הכרך השני, מציג את חייו החיפאיים של אדם כסטודנט לספרות עברית בשנות השישים ומלווה את ביקורו (האנכרוניסטי אך גדוש פרטים היסטוריים מדויקים) בוורשה ובאושוויץ. בספר זה פוצח אדם בקריירה עיתונאית כבעל טור שבועי על מוזיקה ערבית, וברגע קומי חריף מתבקש להעביר את מוקד הכתיבה ממוזיקה ערבית למוזיקה מזרחית.
אדם בדמותי, הכרך האחרון, הוא הסבוך והעקלקל בין השלושה. בחלקו הוא מציג בשנית את ההווה בניו יורק, שם נחשף אדם לספר דק עם כריכה כחולה המשחזר את ינקותו מזווית חדשה. אדם מיטלטל בכאוטיות בין סיפורי חיים של אנשים דומים־לא-דומים לו: השחקן והבמאי ג'וליאנו מר־ח'מיס, המשורר הפלסטיני ראשֵד חְוסֵיין והפלסטיני־לבנוני הבדיוני ח'ליל איוּבּ. איוּבּ, רופא שאינו ממש רופא, הוא המספר הראשי ב"באב אלשמס", רומן עב כרס שכתב ח'ורי בשנות התשעים במטרה לשוות ממד אפי לסיפורי הנכבה. בתוך כל הדיגרסיות, מתבלט הניסיון של ח'ורי באדם בדמותי לתבוע את חזקת הבדיון על אירועים היסטוריים קרובים מן האינתיפאדה השנייה באמצעות שילובם של איוּבּ (דמות בדיונית) ומר־ח'מיס (דמות היסטורית) בקומבינציה חדשה של ההתקוממות בגדה המערבית, ובפרט בשכם ובג'נין, ערים שנתפסות כמיניאטורות של דמשק ושל ביירות בהתאמה (אדם בדמותי, 147–219).
להמשך קריאה יש לעבור לאתר מעלה- כתב עת לביקורת.