מזוודה קטנה בלבד למפגש עם המולדת

תרגום: מיכל סלע

עריכת תרגום: עודה בשאראת

אנחנו בעצם כמו ילדים. מוחקים כל פעם את עקבות סימוני הגיר על הרצפה ומשרטטים כללים למשחק חדש. מנסים להערים על הכול ולהרוויח הכול. בגדינו מתלכלכים ואנחנו נשרטים, קופצים על רגל אחת מריבוע בלתי אפשרי אחד למשנהו. כל ריבוע הוא מלכודת שהוצבה לנו, בכל ריבוע עמדנו והשלכנו ארצה משהו מן החלומות .היה עלינו להודות שחלף לבלי שוב עידן הדילוגים על רגל אחת והקפיצה בחבל והעמידה בריבועי גיר דמיוניים.

טעינו, אהובתי. מולדת אין רושמים בגיר ואהבה אין כותבים בצבע לציפורניים. טעינו. היסטוריה אינה נכתבת על לוח בכיתה ביד אחת האוחזת בגיר והשנייה במחק. אהבה אינה נדנדה שהאפשרי והבלתי אפשרי מושכים אותה מצד לצד.

הבה נפסיק רגע לשחק, לרוץ לכל הכיוונים. במשחק הזה שכחנו מי החתול ומי העכבר, מי יבלע את מי. שכחנו כי יבלעו את שנינו ביחד.

אין לפנינו עוד מקום לשקרים. אין לפנינו אלא תפנית אחרונה בדרך, מתחת אין לנו אלא תהום והרס. הבה נודה כי התרסקנו ביחד. את אינך אהובתי. ַאַת תוכנית אהבתי לתקופה הבאה. את תוכנית הסיפור הבא שלי ושמחתי הבאה. ַאַת תוכנית חיי האחרים.

ובינתיים, אהבי גברים כרצונך, כתבי סיפורים כרצונך. רק אני מכיר את סיפורך שלא יופיע יום אחד בספר. רק אני מכיר את גיבורייך הנשכחים ואחרים שיצרת מנייר.  רק אני מכיר את דרכך יוצאת הדופן לאהוב, דרכך המיוחדת לך להרוג את אהובייך, רק כדי למלא את ספרייך. אני האיש שהרגת מסיבות עמומות אחדות, שאהבתיך מסיבות עמומות אחרות. אני האיש שהפך אותך מאשה לעיר, האיש שהפכת מאבן חן לאבן חצץ. אל תפגעי יתר על המידה בהריסותי. עידן רעידת האדמה טרם חלף. במעמקי המולדת עדיין יש אבנים שהרי הגעש טרם פלטו.

הבה נפסיק רגע לשחק. די עם השקרים שאמרת. היום אני יודע שלעולם לא תהיי לי. הניחי לי אפוא לשמור לעצמי מקום לצידך באשר תהיי ביום תחיית המתים, ואהיה לך לחצייך השני. הניחי לי להזמין מקום מראש לצידך, גם אם כל המקומות סביבך תפוסים ויומנך מלא פגישות עד יומך האחרון.

הו!  אשה בעלת תבנית נוף מולדת! האם חשוב להישאר מכאן ואילך ביחד?

* * *

מזוודה קטנה בלבד למפגש עם המולדת. לא כלום זולת חליפה שחורה ללבוש בטקס הנישואים, שני בקבוקי ויסקי,  שתי חולצות וסכיני גילוח. יש אומות היוצרות את כל הצידוקים למוות אך שוכחות לייצר סכיני גילוח!

על קצות אצבעות הפצע אני שב למולדת. בלי חפצים אישיים ,ללא תוספת משקל, ללא תוספת בחשבון. הזיכרון הוא המטען הכבד ביותר שנותר לי. אבל מי יתחשבן איתנו על זיכרון שאנחנו נושאים לבדנו?

בפסיעות על הפצע האחרון שלי אני שב בחופזה. עשר שנות היעדרות, ואז שיבה פתאומית. ציפיתי למפגש מסוג אחר. חשבתי להזמין לעצמי מקום במחלקה הראשונה למשל. בנסיבות כאלה קורה שהזיכרון מסרב לשבת במושבים האחוריים.

אבל לא חשוב, גבירתי. כל המושבים הקדמיים הוזמנו מראש עבור מי שהזמינו גם את מושבי המולדת במצוות מישהו. אשוב נא אליה אפוא כפי שיצאתי, על מושב צדדי של עצב.

כשאנחנו עוזבים את המולדת, אנחנו דוחסים למזוודות את כל החיים שבארונות שלנו, את כל הניירות שבמגירות, את אלבום התצלומים, את הספרים האהובים עלינו, מתנות המזכירות נשכחות .אנחנו אוספים את הפנים של מי שאהבנו, את העיניים של מי שאהבו אותנו, מכתבים שנכתבו אלינו וכתבנו אנחנו. מבט אחרון אל שכנה קשישה שאולי לא נשוב לראותה, נשיקה על לחי קטנה שתגדל עם הזמן, דמעה על מולדת שאולי לא נשוב אליה.

אנחנו לוקחים איתנו מולדת לרהט בה את השהות בניכר. אבל שוכחים, כאשר המולדת מביאה אותנו אל השער, כאשר היא נועלת בפנינו את ליבה בלי להעיף מבט במזוודות, בלי להתעכב על דמעה שלנו, שוכחים לשאול מי ירהט אותה אחרינו.

וכאשר אנחנו שבים, מלאות המזוודות שלנו געגועים ורק חופן חלומות. אנחנו חוזרים עם חלומות ורודים, לא עם "כיסים ורודים״. חלום אי אפשר לקנות בבתי הכּולּבּו הזולים 'טאטי'. חרפה היא לקנות את המולדת ולמכור אותה כחלום בשוק השחור. יש עלבונות שעבור הנופלים בקרבות הם קשים הרבה יותר מאלף סוגים של מטבע קשה.

הנה אני אפוא עם מזוודת יד קטנה, כאן בשומקום, בנקודה התלויה בין שמים לארץ, המבריחה אותי מזיכרון למשנהו, יושב במושב במחלקה השנייה של השכחה.

אני מרחף על תווי השטח של אהבתך בגובה המקשה לראות ומקשה גם לשכוח, ושואל את עצמי, חרף הזמן הרב שחלף, שמא אני עושה את מעשה השטות האחרון של חיי ובורח ממך אל המולדת? מנסה להחלים ממך דרּכּה, אני שלא הצלחתי להחלים ממנה דרכך?

הציור שאני מביא איתי כמתנה ליום נישואייך יושב במקומך הפנוי לצידי. הנה סוף־סוף אנחנו נוסעים ביחד, אני ואת. נוסעים בפעם הראשונה במטוס אחד. אך לא באותה הנסיעה, לא באותו הכיוון.

הנה היא קונסטנטין. שעתיים בלבד והלב חוזר חיים שלמים אחורה.

הדיילת פותחת את דלת המטוס ואיננה מבחינה שהיא פותחת לרווחה גם את הלב. וכי יכול מישהו לעצור עתה את שטף הזיכרון ?מי יוכל לסגור את חלון הגעגוע? לעמוד אל פני הרוח הנגדית ולהסיר את התוגה של רגעי חמרמורת מעל פני העיר?  מי מסוגל להביט בעיניה בלי לבכות?

זוהי אפוא קונסטנטין.

הנה אני נושא בידי היחידה מזוודת יד וציור העושה את מסעו האחרון לאחר עשרים וחמש שנות חיים משותפים. הנה הוא "געגוע ,"העותק הבלתי שלם של קונסטנטין במפגש לילי עם הציור המקורי .כמוני,  הוא כמעט מועד על כבש המטוס מרוב עייפות, תדהמה, מבוכה.

מבטים קרים ואטומים נזרקים בנו, משמיעים ביטויים של ברכה וציווי. כל הפנים הנעולות האלה, הקירות האפורים הדהויים. האם זאת המולדת?

קונסטנטין.  וַאשֶַּׁכּ, מה שלומך,  אומַיְַמַה, חמודונת? אני שב אל עגת המקום, מה קורה? פתחי את דלתך וחבקיני. מכאיב הוא הֵנֵכר, מכאיבה השיבה. קר הוא שדה התעופה שלך שאינני זוכר עוד. קר הוא לילך ההררי שאינו זוכר אותי עוד. כסי אותי גבירה של חום וקור .דחי מעט את הקור, דחי מעט את האכזבה. אני בא אלייך משנים של צינה ואכזבה, מערים של שלג ובדידות. אל תניחי לי לעמוד כך אל מול משבי הפצע.

השלטים הכתובים בערבית, מעט התצלומים הרשמיים על הקירות, הפנים השחומות האופייניות, כל אלה מאשרים לי כי עומד אני סוף־סוף מול המולדת פנים אל פנים, מעוררים בי תחושה של זרות מן הסוג המיוחד רק לשדות התעופה הערביים. רק פניו של חסאן אחי עוררו בי חמימות מפתיעה כשהביט אלי, מפשיר את הקרח של המפגש הראשון עם שדה התעופה הזה. הוא חיבק אותי ולקח ממני את המטען ובעגה אלג'ירית מבודחת אמר למראה הציור שלקח מידי:

"ואש, מה זה, עוד סוחב ציורים?" והוסיף: "אדוני, מבּרוּּכּ היום הזה, מי חשב שעוד נראה אותך כאן." רק אז הרגשתי שקונסטנטין מקבלת פתאום את תווי הפנים שלו, כי הואילה בטובה לקבל את פני בברכה.

וכי לא היה חסאן חלק מן העיר הזאת, מאבניה ולבני הבנייה שלה ,הגשרים ובתי הספר, חלק מן הסמטאות והזיכרון? כאן נולד, כאן גדל ולמד, כאן היה למורה. רק לעתים רחוקות עזב אותה לביקורים קצרים בתוניס או בפריז. הוא נהג לבקרני מעת לעת, כדי לוודא שאני בסדר ולקנות בהזדמנות הזאת חפצים אחדים לבני המשפחה שגדלה והתרחבה עוד ועוד. דומה כי חסאן החליט לשאת לבדו באחריות להמשך קיומו של שם המשפחה, לאחר שנואש מן האפשרות להשיא אותי לאשה ומשהבין, לאחר ניסיונות פיתוי כושלים אחדים, כי לא יהיו לי בנות ולא בנים זולת הציורים כדי לשאת את שמי.

היום גיליתי כי האיש גבה הקומה הזה,  בעל החזות המנומסת ,המדבר תמיד בהתלהבות של מורים, בעיקשות וביכולת המאפיינת אותם לחזור על הדברים שוב ושוב, כממשיכים שיחה עם תלמידים ,לא עם מבוגרים, האיש הזה אחי הוא, הוא ולא אחר.

האם לא ידעתי זאת? לא. אבל ביום המיוחד הזה, של כאב ואכזבה, גם של שמחה, אני חש שקרבתו אלי היא הקרקע המוצקה היחידה שאני יכול לעמוד עליה בעיצומה של רעידת האדמה הפנימית שלי, החיק היחיד, שאלמלא היהירות הייתי מתכנס בו ברגע הזה ובוכה.

עשר שנים. היו במהלכן פעמים אחדות שהמתנתי לו אני בשדה התעופה הבין־לאומי אורלי.  בחילוף תפקידים. הוא המגיע, אני הממתין. הייתה לי אז תחושה שאני ממלא חובה משפחתית שאינני חייב בה אך מקפיד עליה. זאת הייתה אחת ההזדמנויות המועטות למלא את תפקיד האח הגדול, על כל האחריות והחובות הנובעות מכך, תפקיד שלא תמיד הצלחתי למלאו כראוי. חייתי תמיד רחוק מחסאן,  האיש שידעתי כי צמא הוא לאהבת אם, כי בשל יתמות מוקדמת היה תלוי בי רגשית.

תמהני אם משום כך מיהר להתחתן בגיל צעיר והוליד ילדים רבים, והקיף עצמו במשפחה שחסרה לו תמיד בילדותו. ואני, קצרה ידי מלפצות אותו על כך בנוכחות החטופה שלי ובהיעדרותי הנודדת ממקום למקום בֵנֵכר.

מדוע המפגש שלי היום עם חסאן הופך על פיהן את כל אמות המידה הקודמות, ולמרות פער הגיל בינינו אני מרגיש כאילו אני האח הצעיר, כי ברגע הזה הוא מבוגר ממני בשבע שנים, אולי יותר? אולי משום שהוא נושא את מזוודתי ופוסע לפני ושואל איך הייתה הנסיעה. אולי כי שדה התעופה הזה מתגרה בגבריות וביהירות שלי ופורק מעלי את הדרת גילי. אולי בשל הניסיון שיש לו בעיר הזאת וההיכרות שלו עם האופי ההפכפך שלה, הוא נראה היום מבוגר ממני .

אני מניח לחסאן להוביל במקומי.

ואולי קונסטנטין, הֵאֵם בעלת הרגשות הקיצוניים של אהבה ושנאה, חמלה ואכזריות, היא שהפכה אותי ברגע שדרכה רגלי על אדמתה לנער הנבוך והביישן שהייתי לפני שלושים שנה?

התבוננתי בה מבעד לחלון המכונית שהובילה אותי משדה התעופה הביתה ותהיתי אם היא מכירה אותי. העיר הזאת, מכורתי, המביאה את המלשינים ובעלי הכתפיים הרחבות והידיים המזוהמות בשערי הכבוד, המכניסה אותי דרך התורים הארוכים של זרים, סוחרי מזוודה ואומללים. האם היא מכירה אותי, זאת המתבוננת בקפדנות בדרכון שלי, אך שוכחת להתבונן בי? בדווית נשאלה יום אחד: "מי הוא הילד האהוב עלייך ביותר?" השיבה: "הנעדר עד שובו, החולה עד החלמתו ,הצעיר בהם עד שיגדל".

אני הייתי הנעדר אשר לא שב, החולה שלא החלים, הצעיר ביותר שלא גדל. אך קונסטנטין לא הקשיבה לבדווית ההיא. אין לי עליה ולא כלום, רק את עצמי אני מגנה על כך שקראתי ספרים מן המורשת הערבית.

בלילה ההוא לא ישנתי. האם הייתה זאת ארוחת הערב שהכינה עתיקה אשת חסאן כמו היה זה משתה והתמכרתי לה בתיאבון, אפשר לומר היסטורי, שעורר בי דאגה, לאחר שטעמתי מנות רבות שאת רובן לא טעמתי שנים? או היה זה הלם המפגש הרגשי עם הבית הזה שנולדתי וגדלתי בו, הבית שעל הקירות והמדרגות, בחלונות, בחדרים ובמסדרונות,  מצויים רבים מן הזיכרונות שלי, על השמחות ורגעי האבל, בימי חג ובימי חול, זיכרונות שהצטברו במעמקי ליבי, הצפים כעת פתאום כמו זיכרונות מיוחדים המבטלים כל דבר אחר זולתם?

הנה אני חי בתוך הזיכרון, וחי בתוך הבית הזה, איך אפשר לישון כאשר הזיכרון משמש לי כרית?

רוחות הרפאים של כל מי שעזבו אותו עוברות בחדרים לנגד עיני. נדמה לי שאני רואה את כנף שמלת הּכּנדורה הסגולה של אמא חולפת כאן, הולכת ובאה בנוכחות האימהית הסודית, שומע את קול אבי המבקש מים לטוהרה בטרם תפילה או קורא מתחתית המדרגות:

"אני עולה! פנו דרך!" להתריע על בואו בחברת גבר זר, כדי להזהיר את הנשים שבבית כי עליהן לפנות את הדרך ולהסתתר בחדרים המרוחקים.  מבעד לצבע הלבן הטרי על הקירות אני כמעט יכול לראות את המסמר שעליו תלה אבי לפני ארבעים שנה את תעודת בית הספר היסודי שלי וכעבור שנים אחדות תעודה נוספת. ואחרי זה לא כלום. הוא הפסיק להתעניין בי והעדיף עניינים אחרים, עיסוקים אחרים שהגיעו לקיצם עם מות אמא ונישואיו השניים, שדומה כי היו מוכנים לשימוש בראשו מבעוד מועד.

אני מסוגל שוב לראות בעיני רוחי את גופת אמא יוצאת בפעם האחרונה מבעד לדלת הצרה הזאת ואחריה קהל קוראי קוראן ומקוננות מקצועיות. ועולה תמונה של תהלוכה אחרת, השבה כעבור שבועות אחדים, הפעם עם כלה קטנה המֻלֻווה נשות צהלולים המתמחות בזמירות ושירי מוואל.

אני נזכר בלילה ההוא שנישקתי את חסאן ונפרדתי ממנו לפני שהצטרפתי למחתרת האלג'ירית. הוא לא שאל אותי בלילה ההוא לאן אני הולך. חסאן בן החמש עשרה היה בוגר מכפי גילו. הַיַתמות זירזה את התבגרותו, כמוהו כמוני. ההשפלה לימדה אותו לשתוק ולשמור את השאלות לעצמו.

"ואני?" שאל אותי.

"אתה עדיין צעיר, חסאן, המתן לי," השבתי לו באותה מבוכה.

"שמור על עצמך, ח'אלד," אמר כמדמה לפתע את קולה של אמא והחשש החולני שלה לגורלי, ופרץ בבכי.

זאת המולדת שירשה בזמנו את מקום אמי. האמנתי אז שרק היא יכולה לרפא אותי מתסביך הילדות, מן היתמות, מן ההשפלה.

היום, אחרי כל מה שעבר עלי, לאחר זעזועים ופציעות, אני יודע שאפשר להיות יתום גם ממולדת, כי יש בארצות מולדת השּפּלה ,מעשי עושק ואכזריות, יש בהן עריצות ואנוכיות. יש ארצות מולדת שאין בהן תכונות של אם, ארצות מולדת בדמות אב.

* * *

לא נרדמתי בלילה ההוא עד שעה מוקדמת לפנות בוקר. המפגש הלילי עם העיר הזאת היה בו שמץ טעם לוואי של מרירות. מן התנומה שהייתי שרוי בה העירני בנו הצעיר של חסאן, שהתעורר מוקדם ובכה וחיפש את חיק אמו, את ארוחת הבוקר שלו. קינאתי בתמימותו ,בתעוזה הילדותית שלו, ביכולת לבטא את רצונו בלי מילים.

בבוקר ההוא, במפגש הראשון עם העיר, אבדה לי שפת הדיבור. חשתי כי קונסטנטין הביסה אותי עוד בטרם נפגשנו, כי הביאה אותי לכאן אך ורק כדי לשכנע אותי שאכן כך הדבר. לא היה לי כל רצון להתנגד לגורלי.  היא הביסה את מי שעברו כאן לפני והפכה את הטירוף שלהם ממנה למצבות למען ילמדו לקח.

אני אינני אלא אחרון מאהביה המשוגעים. אני, בעל המום, אחרון אוהביה, אני עוד גיבן מנוטר־דאם, עוד חּוּשם של קונסטנטין. מה הביא אותי לידי הטירוף הזה? מה גרם לי לעצור בפתח שערי ליבה כל חיי?

היא דמתה לך. גם לה שני שמות ותאריכי לידה אחדים. שני שמות מן העבר, אחד שגור, אחד לזיכרון. סירטא היה שמה פעם, עיר בלתי מנוצחת, כמו עיר־אשה. וגברים בעלי יהירות של חיילים עברו בה .

סיפאקס, ואחריו מאסיניסא ונכדו יוגרטה. לפניהם היו כאן אחרים. במערותיה הותירו את הזיכרון שלהם, על קירותיהן חרטו את אהבתם ,את פחדם,  את שמות אלוהיהם. את פסליהם וכליהם הותירו, את מטבעות הכסף ואת קשתות הניצחון. גם גשרים רומיים בנו. ועזבו.

רק גשר אחד נותר. ומכל שמותיה לא נותר אלא קונסטנטין, השם שהעניק לה לפני אלף שש מאות שנה הקיסר קונסטנטינוס. אני מקנא בקיסר הרומי היהיר הזה, שהעניק את שמו לעיר שלא הייתה האהובה עליו ביותר, אך נישא לה מסיבות היסטוריות טהורות.

ואילו אני, לך הענקתי שם שאינו שמי. אולי בשל כך אני מבטא, כך נראה, את חוק מעשי השטות ומכנה את העיר סירטא כדי להשיב לה את הלגיטימציה הראשונית שלה. בדיוק כפי שאני מכנה אותך "חיאת."

כמו כל הכובשים, גם קונסטנטינוס טעה. ערים כנשים הן. אין לנו בעלות עליהן רק משום שהענקנו להן את שמנו. סירטא הייתה עיר שהובטחה כנדר לאהבה ולמלחמות, נהגה לפתות את ההיסטוריה, הציבה מארב לכל כובש שקודם לכן חייכה אליו ממרומי הסלע .

כנשותיה, פיתתה בתעתועי כיבושים.

אך איש לא למד לקח מקבריה. כאן מצויים קברי הרומאים והוונדלים הגרמנים מן המאה החמישית, קברי הביזנטים והפאִטִמים, קברי השושלת החפצית והעות'מאנים על ארבעים ואחד מושליהם אשר שלטו בה עד שנפלה בידי הצרפתים.

שבע שנים תמימות צרו הצרפתים על שערי קונסטנטין,  העיר היושבת במרומי סלע, מיום כניסתם בשנת 1830 עד שנת 1837, עת הותירו בשביל הררי אשר סללו את מחצית צבאם ומיטב גבריה של קונסטנטין.

גשרים רבים נבנו מאז ברחבי העיר ודרכים רבות נסללו אליה. אך הסלע היה ונותר גדול מן הגשרים, ביודעה כי מתחת לגשרים אין אלא תהום.

זאת העיר האורבת לכל כובש, המתעטפת בגלימתה השחורה ומסתירה את סודה מפני כל תייר. ניצבת על משמר העמקים מכל עבר, שומרת על מערותיה הסודיות ועל הצדיקים הרבים שקבריהםפרושים במורדות הצוקים בנפתולי הנהר הירוקים תחת הגשרים.

קנטרה, הגשר דמוי הקשת מעל הנהר הקרוב ביותר לביתי. כמו מאליו, כמצייר אותו, בין סחרחורת עמומה לזיכרון, אני חוצה אותו ברגל, כחולף על פני חיי מקצה לקצה. אווירת חיפזון יש על הגשר, מכוניות, הולכי רגל, אפילו עופות השמים, כאילו משהו ממתין להם מעברו האחר. ייתכן שיש בהם מי שאינו יודע כי מה שהוא מחפש נותר אולי מאחור וכי למעשה אין כל הבדל בין שני קצות הגשר .

ההבדל היחיד הוא בין מה שמעליו ומה שמתחתיו.

אותה תהום מעוררת אימה שרק מעקה ברזל מפריד בינך לבינה, לא יותר, שאיש אינו עוצר כדי להתבונן בה. אולי משום שהאדם מטבעו אינו אוהב להתבונן יותר מדי בפני המוות. רק אותי עוצרת התהום הפרושה הרחק במעמקים. אולי משום שהגעתי אליה בדעה קדומה וזיכרון נורש? או משום שצעדתי בדרך הזאת כדי להתבודד עם העיר הזאת מעל הגשר?

* * *

יש מעשי טיפשות שאסור לעשות. כמו לקבוע מועד לפגישה עם הזיכרון של עצמך על גשר. בעיקר כאשר לפתע אתה נזכר בפרשה נשכחת שהתרחשה לפני שנים רבות.

פרשת הסב הרחוק אשר יום אחד השליך עצמו מגשר, כנראה הגשר הזה, לאחר שהמושל העות'מאני המקומי איים להרוג אותו משנודע לו דבר בגידתו והקשר אשר קשר נגדו עם אחדים מנכבדי קונסטנטין כדי להפילו. הסב היה שליחו המיוחד ואיש אמונו. סבי הרחוק היה אז חלש מכדי להתמודד לבדו עם הצו המוחלט להורגו. הוא היה נכבד מכדי להיות מובל אל המושל ההוא שביקש להשפילו. לכן, כאשר שלח המושל אנשים להביאו אליו, נמצא הסב כגופה במעמקי תהום כמו זאת כאן, בתחתית ואדי רִַמַאל. הוא סירב להעניק למושל את הכבוד להוציאו להורג.

שמעתי את הסיפור פעם אחת מפי אבי, כאשר שאלתיו מה פשר שם המשפחה שלנו. הוא כנראה לא אהב לספר על האירוע הזה. שהרי התאבדות כשלעצמה היא חרפה וכפירה בחברה הדתית של קונסטנטין. בשל האירוע הזה וכדי למחות את זכר השם הראשון, היגרה משפחתנו אל מערב אלג'יריה והחליפה את שמה. רק לאחר דור, או דורות אחדים, חזרה המשפחה לקונסטנטין, נושאת שם של בני עיר אחרת.

אני שב ומסתכל למטה. תמהני מה אני מחפש כאן, על גשר התלוי בגובה מאה ושבעים מטר מעל הקרקעית, שלהקות עורבים חולפות על פניו בחיפזון. אולי שרידי סב כלשהו, אחמד היה שמו. מספרים כי יפה תואר היה, בעל הון וידע רב, כי יום אחד השליך הכול מכאן והותיר כירושה למשפחה רק צער ועלבון.

זאת קונסטנטין. עיר שאין לה כל עניין אלא בדעת הזולת עליה, מקפידה על כבודה, חוששת מפני רכילות שהיא עצמה עוסקת בה בהצטיינות יתרה. עיר הקונה את כבודה לעתים בדם, לעתים בהרחקה והגליה.

האם חל בה שינוי?

אני זוכר פרשה אשר שמעתי כנער על משפחה שעזבה במפתיע את קונסטנטין ועברה לעיר אחרת לאחר שנפוצה שמועה כי אחד השירים שהזמר והמוזיקאי מוחמד טאהר אלפרקאני נוהג עדיין לשיר נכתב בידי אחד מבני המשפחה כשיר אהבה לאחת מבנותיה.

ובכל זאת, מה התכוונתי לעשות על הגשר הזה? אולי נועדה לי פגישה עם הזיכרון, אולי בבוקר ההוא רק עם הציור שלי. היום אני ניצב מולו בלי מכחול ובלי צבעים, ללא דאגה וללא חרדה מפני בד הציור הלבן.

ברגע הזה אינני הבורא שלו, לא הצייר ולא הממציא. אני חלק ממנו ,מסוגל להיות גם חלק מן הפרטים ותווי המתאר שלו.

אני מסוגל לחצות את מחסום הברזל הזה המפריד ביני לבין הציור, כמי שיוצא מתוך מסגרת של ציור, פורץ ממנו כדי לשכון בו לנצח. אדרדר אל מעמקי העמק הסלעי כנקודה אנושית, טיפת צבע על לוח הנצח של נוף שרציתי לצייר, אך הוא צייר אותי. האם אין זה הסוף היפה ביותר שאפשר לייחל לצייר, להתאחד בתמונת נוף אחת עם הציור שלו?

כשהתבוננתי בעמק המשתרע הרחק תחַתַי, במחילות הסלע שנהר ִרִמאל חוצב דרכן באיטיות מעלה קצף, ידעתי כי "התהום הנשית "מושכת אותי למעמקים, במוות ארוטי אחרון, אולי גם ההזדמנות האחרונה שלי להתאחד בגופי עם קונסטנטין, עם זיכרון של סב ,שהתחלתי לפתע לחוש כמו קושר איתו מזימה מסתורית.

מעניין אם תשוקת הנפילה וההתרסקות היא אשר גרמה לי סחרחורת, כשניצבתי לבדי תלוי על הגשר. לפתע חשתי בושה מפני העיר הזאת, כמעט מתנצל בפניה. רק זרים חשים בה סחרחורת. מעניין מתי בדיוק הציבה אותי קונסטנטין בין שורותיהם.

ואף על פי כן, מודה אני, לא הייתי מוכן למות ביום ההוא. לא מתוך דבקות בחיים אלא משום שהעצב הגורף העמוק שפשט בי מאז דרכה רגלי בעיר עורר בי רגש עמום וקיצוני אחר. המרירות והאכזבה הביאו אותי לכדי שלווה ואושר עמום. למדתי להמעיט בערכם של דברים שיש בהם משום התגרות ולהתמודד איתם בשמץ של סרקזם.

האם לא באתי הנה בעקבות החלטה מטורפת, אולי כדי לחפש את הטירוף בעיר שמתמחה בו? לכן התחלתי בסתר ליבי ליהנות מן המשחק המכאיב ולחיות את הזעזועים העוברים עלי במזוכיזם מכוון. ייתכן שהאכזבה שלי היום מן העיר היא מכֵרֵה הטירוף שלי והגאונות הבאה שלי.

ואף על פי כן, פתאום החלטתי לברוח מן הגשר שהיה פעם ראשית הטירוף שלי. פתאום עורר בי תחושה פסימית, אני, שנשביתי בקסמו זמן רב כל כך והפכתיו לתפאורה של חיי, מקיף עצמי בעותקים רבים שלו.

האם התעוררה בי התחושה הזאת כאשר הבחנתי ממקום עומדי במורדות ההרים, שהיו מכוסים פעם כלניות ונרקיסים בין כרי דשא, שנהגו בני קונסטנטין לטייל עליהם עם בוא האביב, נושאים כל טוב שהכינו הנשים לאירוע הזה, בְּראג', עוגיות הסולת והתמרים המסורתיות, ושאר דברי מתיקה וקפה, הרים שנראו כעת עגומים, כמו נטשום הפרחים מסיבה עמומה כלשהי?

או שמא היה זה מראה אתר העלייה לרגל לקברו של הצדיק סידי מוחמד אלע'וראּבּ,  העורב, אשר צץ ועלה פתאום בזיכרון? שבתי ונזכרתי בדברים שקראתי עליו לאחרונה בספר היסטוריה על קונסטנטין וצמרמורת עמומה חלפה בגופי. מה יהיה אם תרדוף אותי קללה כמו זו שרדפה את השליט צאלח־ֵּבֵּי, גדול שליטי קונסטנטין במאה השמונה עשרה, בגלל הגשר הזה? האיש אשר ביקש להשלים את הישגיו האדריכליים המפוארים ומגוון הרפורמות שהנהיג למען העיר בתיקון הגשר, הקנטרה, היחיד אשר קישר את העיר אל העולם שבחוץ,  הגשר היחיד שנותר על כנו מכל חמשת הגשרים שבנו הרומאים.

אגדה עממית מספרת כי הגשר הזה היה אחת הסיבות לסופו הטראגי של צאלח־ּבּיי. מעליו הוצא להורג סידי מוחמד,  אחד הצדיקים האהודים ביותר. כאשר נפל ראשו של הצדיק על הארץ הפך גופו לעורב ועף אל עבר ביתו הכפרי של צאלח־ּבּיי שניצב על מורדות ההר, קילל אותו והבטיח לו סוף אכזרי ומרושע לא פחות מסופו של הצדיק אשר הרג. ואילו צאלח־ּבּיי, בבורחו מפני העורב, לא נותר לו אלא לעזוב את ביתו ואת אדמותיו לנצח ולהסתפק בביתו בעיר.

כך זכה המקום לשם קבר סידי מוחמד אלע'וראּבּ, והפך כעבור כמאתיים שנה למקום עלייה לרגל של מוסלמים ויהודים בקונסטנטין, הבאים בסופי שבוע ובחגים למשך שבוע תמים, לבושים בגדים ורודים ומקיימים טקסים דתיים העוברים מדור לדור, מעלים לו קורבן יונים ורוחצים במים החמימים המפכים בבריכת הסלע שפעם שחו בהצבים, שותים ערק ומתמכרים לריקודי מעגל אקסטטיים למקצב תופי הנשים העניות.

אולם קונסטנטין לא נטרה איבה לשליט שהעניק לה הוד והדר. אחת היא לה אם הורג הוא או הרוג, אם מתוך טוב לב או טירוף. את סידי מוחמד אלע'וראּבּ הפכה לאתר העלייה לרגל המפורסם ביותר בקונסטנטין, בעיר שכל רחוב בה נושא שם של צדיק. מתוך ארבעים ואחד המושלים אשר שלטו בה הנציחה רק את צאלח־ּבּיי, כתבה עליו את מיטב שיריה ושרה על הטרגדיה של מותו בשיר הקינה היפה ביותר. עד היום, מבלי דעת, היא לובשת בגדי אבל בדמות הגלימות השחורות של נשותיה.

זאת היא קונסטנטין, ללא הבדל בין קללה לחמלה, ללא חיץ בין אהבה לשנאה, ללא אמת מידה מוכרת להיגיון. מעניקה נצח כאוות נפשה, מענישה ככל העולה על רוחה.

מי מסוגל להעניש אותה על שיגעונה,  מי מסוגל לחרוץ דעה לאהבה או לשנאה, לחובה או לזכות, בלי להודות כי בכל מצב קיים גם ניגודו?

 

*הפרקים שפורסמו כאן מופיעים בעמודים 209-223 ברומן ״זיכרון הגוף״ שיצא לאור בעברית בסדרת מכתוב, הוצאת מכון ון ליר ועולם חדש, 2018. 

*הרומן תורגם לפי מודל התרגום הדו לשוני והדו לאומי של מכתוב. על כל תרגום עובדים בנוסף למתרגם גם עורך תרגום בערבית ועורך תרגום בעברית; לבד מהשבחת איכות התרגום, תהליך זה מאפשר תנועה בין השפות ומונע יצירת חיץ ועיסוק בלעדי של יהודים בעברית וערבים בערבית.

לפרטים נוספים ולרכישת הספר לחצו כאן.