[ "מנהל בית הספר", שפורסם ב-1958, היא הנובלה המפורסמת ביותר שלו ונחשבת לאחת הביקורות הנוקבות והמתוחכמות הראשונות נגד מערכת החינוך האיראנית בפרט והחברה והשלטון באיראן בכלל. הסיפור מציג בגוף ראשון את חוויותיו של מורה בבית־ספר יסודי במהלך שנה אחת שבה כיהן כמנהל בית־ספר חדש וקטן בשולי הכרך של טהראן. מדובר בסיפור אוטוביוגרפי למחצה — אל־י אחמד אכן שימש מנהל בבית־ספר יסודי בשנים 1956-1955 — על אדם שהתפכח ממערכת החינוך האיראנית. הוא מחליט להתמנות למנהל שכן נמלא תיעוב ודחייה מהוראת נושאי הלימוד, ובתוכם השפה הפרסית, על־פי הכללים שהותוו על־ידי משרד החינוך.
בסיפור הזה אנו מושלכים לסבך הפוליטיקה הקטנונית של בתי־ספר ציבוריים במדינה שטופת שחיתות פוליטית, עריצות ותלות במעצמות זרות. אף כי המנהל מפגין כישורים ומגלה תכונות אנושיות נוגעות לב הוא נותר אומלל וציני. הוא מוכיח את עצמו בחריפות על טעויות הנובעות מחוסר הניסיון שלו ולא מסוגל ליהנות מהישגיו משום שהם כרוכים בפשרות השוחקות את כבודו העצמי, פשרות שבגינן הוא מתפטר ממשרתו בשאט־נפש בסוף הרומן.
הפרוזה והביקורת החברתית־פוליטית של אל־י אחמד ב"מנהל בית הספר" משולבות יחדיו, ובקולו הבטוח הוא מתגלה כסובייקט פוסט־קולוניאלי משוחרר החושב ומדבר בסטקטו מדויק של אמת, תעוזה ובוטות. "הוא יכול היה לומר 'אני' בצורה שאף אחד מבני דורו לא יכול היה לומר 'אני'", כותב הסוציולוג ומבקר הספרות האמריקאי־איראני הנודע חמיד דבאשי. "ה'אני' שלו נהפך לקולקטיבי, קהילתי, לאומי, גלובלי, עולמי. ה'אני' שלו בוטא בזמן הווה־מושלם של התנגדות וסוכנות. הוא שוטט בין נושאים, וכתב בדייקנות ובקור רוח".
ואולם, מעבר לאיכויותיו הספרותיות, הרומן הזה מספק לנו חלון לנסיבות שהובילו למהפכת 1979 באיראן. כהיסטוריון אני נזהר מליפול במלכודת ההיסטוריציזם. עם זאת, ב"מנהל בית הספר", שפורסם כשני עשורים לפני מהפכת 1979 באיראן, אפשר לאתר רבים מהתנאים והנסיבות שהובילו למהפכה זו שמהם ניתן ללמוד שהיא אכן היתה אחת המהפכות החברתיות המרכזיות במאה העשרים, ושאין להבינה כאירוע רגרסיבי של שיבה לאסלאם קדמוני, אירוע שכולו אי־רציונליות אלימה וכפויית טובה. ]
.לקריאת המאמר המלא עברו לאתר הארץ