עזה כבר אינה עיר

עזה לא ממשיכה בפיצוציה היומיים כדי שנאמר לה תודה.

עזה גם לא שבה ומסתערת על המוות כדי שנכתוב עליה שיר.

עזה גם לא מוצאת מרווח של זמן כדי לקרוא את איחולינו,

וגם דואר לעזה אין, שכן היא נצורה בין תקווה לאויבים.

ולמרות כל זאת, היא עומדת היום, וכל יום, כדי שנתפלל לשמה המיוחד.

אין זה נכון מה שאומרים הישראלים שערב יום שלשום היה הלילה השחור ביותר עבורם. שכן כל לילותיהם וכל ימיהם בעזה שחורים הם. רוח ההתקוממות בעזה ממשיכה לבעור כשרפה הנרדפת לנוכחות הכובש בתוכה. התוקפים, החמושים ברובים ובמיתוסים, אולי תיארו לעצמם שמותו בשבוע שעבר של מפקד כוחות השחרור העממיים, זיאד אלחוסייני, יאפשר לקרן אור להציץ בינות לענני השְחור שלהם בעזה. הם קיוו שמותו יעורר מחלוקות פלסטיניות פנימיות, הנוגעות לנסיבות מותו של הגיבור. אולם הכובשים לא מכירים באמת את טבעם של הערבים־הפלסטינים, את אחדותם בעת הבאת חלליהם לקבורה. וכך שבה עזה ומפתיעה אותם — שכן עזה היא מעיין ההפתעות. היא מפתיעה את הישראלים במהירות שבה היא נפרדת מאותו גיבור צעיר וחוזרת להצהיר בלי היסוס על זכותה לחיים ולכבוד. עזה יודעת שבצל הכיבוש חיים וכבוד הופכים למלים חלולות. אבל היא יודעת גם שההתנגדות לכובש היא הערבות היחידה להבטיח את קיומם.

עזה משחררת את עצמה ואת ההיסטוריה שלה בכל שעה ושעה. היא יודעת שהיא מגינה על ערכיה בהתקרבותהּ אל המוות, בהיצמדותהּ אליו, בהתלכדותהּ עימו.

עזה כבר אינה עיר.

היא נהפכה לזירת מלחמה בוערת שבה נבחנים ניצחונותיו של האויב, תקוותיו וערכיו.

והאויב לא יוכל לספר כי ניצח את עזה, שכן כיבוש לעולם לא יהיה הניצחון המוחלט. ומפני שהרצון של עזה נשמר בנצנוץ האמת והדם.

והיא תנצח. עזה תנצח.

האויב אינו יכול באמת להצליח בעזה. שכן המציאות שהוא מבקש לייצר בה אינה אפשרית, והיא מתנפצת שוב ושוב. מיתוס הזמן המתנגש באירוניית הזמן, ותקוות האויב המתפוררות בסמטאות עזה ובגופי בניה.

האויב הזה גם אינו יכול להתפאר בערכיו. שכן עם חלוף הזמן ערכים אלו הולכים ומתבהרים בצורתם האמיתית היחידה: פשע מלחמה.

עזה כבר חדלה להיות עיר.

היא הפכה לסמל של הערבים, היא הפכה לציון דרך אל העתיד.

וכך המקום שעבור האויב הוא סיוט מתמשך בהיסטוריה שחורה, הוא עבור הערבים דימוי של תקווה לבנה. נקודת אור שהולכת ומתרחבת, מאירה את לבבות הערבים ואת תקוותיהם.

עזה היא לא כפרת עוונות, כפי שיש הטוענים. ההפך הוא הנכון: עזה היא מודל פעולה, היא הכרזה של רצון.

עוד יבוא יום, עוד יבוא יום שבו עזה כבר לא תהיה שם נדיר בין השמות.

יבוא יום שבו ייהפכו אבני הארץ בכל הערים הכבושות לחלומות, והחלומות ייהפכו לאבנים.

תודה לך, עזה. תודה לך, עזה.

*המשורר הפלסטיני מחמוד דרוויש כתב את הטקסט "עזה כבר אינה עיר" בשנת 1971, בתקופה שהתגורר במצרים ולאחר שנהפך לחבר במועצה הלאומית הפלסטינית. באותה תקופה שלאחר כיבוש הרצועה, בעיקר בשנים 1972-1970, הסלימה המתיחות הביטחונית בין כוחות הצבא הישראליים וכוחות התנגדות פלסטיניים. היו אלו שנות שיא באלימות ונגבו בהן קורבנות רבים בשני הצדדים. אז קיבל עליו אריאל שרון, אלוף פיקוד דרום, "לחסל את הטרור ברצועת עזה".

דרוויש כתב את הטקסט לאחר מותו של זיאד אלחוסייני שהיה מפקד בכיר ב"כוחות העממיים לשחרור פלסטין" בעזה, ומפורסמת אמירתו של שר הביטחון לשעבר משה דיין שכתב עליו בזיכרונותיו: "אני הייתי שולט בעזה ביום, ומייג'ור זיאד אלחוסייני היה שולט בה בלילה". נסיבות מותו של אלחוסייני נותרו מעורפלות. על־פי הגירסה הישראלית הוא התאבד לאחר שנעצר על־ידי כוחות הביטחון הישראליים. על־פי הגירסה הפלסטינית הוא נחטף על־ידי כוחות הביטחון אחרי שסם הרדמה הוכנס למשקה שלו, הועבר למרתף ביתו של רשאד אלשווא ראש עיריית עזה שמונה על־ידי ישראל, ושם התנקשו בו כוחות ישראליים.

הטקסט פורסם לראשונה בעיתון "אלאהראם" המצרי בדצמבר 1971 ומאז פורסם פעמים נוספות, כשבכל פעם ובכל תקופה הוא קיבל רלוונטיות חדשה. התרגום הזה נעשה במסגרת סדרת "מכתוב" בידי יוני מנדל ואיאד ברג'ותי, ופורסם לראושנה במדור תרבות וספרות בעיתון הארץ (17.6.2024).