מערבית: יהודה שנהב-שהרבני
עורכת תרגום: הודא אבו-מוך
עורכת ספרותית: רחל פרץ
מתי אירע הדבר בפעם הראשונה, זאת לא עלה בידו לזכור. לא את היום, גם לא את השנה או החודש שבהם מיקם אללה את הרגע ההוא. אפילו השעה המדויקת חמקה ממנו. הוא היה כמעט משוכנע שזה קרה עם שחר, או שמא בשעת בין ערביים. הוא זכר את הרוח שליטפה את פניו. היא הייתה קרירה, חפה מחומה של השמש, אבל נבצר ממנו להבדיל בין יום או לילה. הוא זכר במעומעם שיצא אל אור שברירי שכמו בקע משולי האפלה. העולם היה כמעט דומם. נדמה לו ששמע את תזוזת הבריות המתעוררות משנתן, ואולי דווקא עולות על יצוען.
הוא זכר בבהירות, ואין סיבה להטיל בכך ספק, גדר עשויה קני סוף שניצבה במרחק פסיעות אחדות מדלת הבית. קני הסוף היתמרו גבוה מעבר לקומתו. הם היו מצופפים ודבוקים זה לזה, והוא לא היה יכול להסתנן בעדם. הוא זכר שמשמאלו נמתחו הקנים למרחק שלא ידע לשער. מימינו היו נמשכים עד קצה העולם. רק כשהתבגר גילה שקצה העולם היה תעלת השקיה היוצאת מן הנילוס, הנהר שלימים יתפוס מקום גדול בחייו ואולי רק בדמיונו.
הוא הרהר בכל זה, ונזכר כיצד התקנא בארנבים שהיו חומקים מן הבית כל אימת שהדלת נפתחה, מדלגים מעל הגדר או נדחקים בקלות בין קני הסוף אל עבר ערוגת הירקות. הוא זכר במיוחד את ראשי הכרוב שהארנבים אהבו לכרסם.
הוא זכר שנהג להתגנב החוצה עם שקיעת החמה, כשאנשי הבית הסבו לארוחת הערב. הוא היה נשען על הגדר במקומו הקבוע ושוקע במחשבות. לפעמים היה עולה משמאלו קולו של המשורר, שישב במרחק-מה מביתו, ומנער אותו משרעפיו. נבדל לעצמו, ובו בזמן מוקף אנשים, היה המשורר שר בנעימה מתוקה ומוזרה את עלילות אבּו זַיְד וחָ'לִיפָה ודִיאַבּ. כולם הקשיבו לו בדממה, למעט ברגעים שבהם המנגינה תעתעה בהם או שתשוקת-פתאום הסעירה אותם, אז הייתה מתלהטת ביניהם רוח מדון קולנית. רק כאשר שככה ההמולה, לעתים אחרי רגע ולעתים אחרי דקות ארוכות, היה המשורר שב ושר את פיוטו באותה נימה חדגונית, שכמעט לא השתנתה.
הוא זכר כיצד היה מתמלא צער ביודעו שזמנו קצוב ותכף אחותו תקרא לו להיכנס הביתה. כאשר היה מסרב, הייתה יוצאת ומושכת אותו בבגדיו, ומשהתנגד הייתה מניפה אותו בזרועותיה כאילו היה ערימת קש. בבית הייתה משכיבה אותו על הרצפה כשראשו מונח בין ירכיה של אמו, וזו הייתה פוקחת בכוח את עיניו העצומות ומטפטפת לתוכן נוזל שלימים התברר שגרם להן נזק יותר מתועלת. הוא היה חושק את שיניו ומתייסר בדממה, שלא יאמרו שהוא מתבכיין כמו אחותו הקטנה.
עם תום הטקס הייתה אחותו מניחה את גופו המותש בקרן זווית של חדר קטן, על מחצלת מחופה בשמיכה. לאחר שהייתה מכסה אותו בשמיכה נוספת, הייתה מניחה לו לנפשו. או אז היה עושה אוזנו כאפרכסת, מקווה שהמנגינה הערבה מן החוץ תחדור מבעד לקיר, עד שלבסוף היה שוקע לשינה. לעתים קרובות היה מתעורר ומוצא סביבו את אחיותיו ואחיו מכוסים בשמיכות ומרעישים בנחירותיהם. שטוף פחד, היה מושך את השמיכה על פניו. מעולם לא ישן כשפניו חשופות. משוכנע היה שיבולע לו אם יפקיר ולו טפח מגופו לאחד מן השדים הרבים שהשתכנו בסדקים ובפינות. בשעות היום היו השדים צונחים אל מתחת לאדמה ומסתתרים. עם ערב, כשהשמש שבה למאורתה, הפנסים נכבו והאנשים עלו על יצועם, היו השדים שבים ועולים אל פני האדמה, ממלאים את החלל בתנועתם הקדחתנית, בלחישות ובצעקות. לפעמים התעורר לקרקורי תרנגולות ולמקהלת תרנגולים שענו להן כהד. רוב הקרקורים נשמעו באוזניו כאמיתיים, אולם הוא ידע שמקצתם היו קולות השדים החקיינים שביקשו לשטות באנשי הבית ולהקניטם. הקולות הללו לא הבהילו אותו. הם היו רחוקים וקלושים. הקולות שהפילו עליו אימה הגיחו מפינות החדר, עמומים ורוחשי רע. אחדים נשמעו כנשיפות של סיר מבעבע, אחרים כחפצים נגררים, והיו גם שנשמעו כניסור קרשים או מקלות מתנפצים, או רגליים מטופפות וחרחורים שכמו עלו מטקסי הזִכְּר של המאמינים הצוּפִיים. יותר מכל ירא מן האנשים שדימה לראות בכניסה לחדר, חוסמים את הדלת בגופם. הוא האמין שהדרך היחידה להתגונן מפני השדים הללו ומקולותיהם הנקלים היא להתעטף בשמיכה מכף רגל ועד ראש, בלי להותיר פתח או סדק; כל פרצה כזו תקרוץ לשד ותזמין אותו להתל בו ובגופו.
כך היו עוברים עליו הלילות באימה ובחיל, עד אשר היה נכבל לבסוף בחבלי השינה, לתנומה חטופה ונדירה. עם שחר היה ניעור לקולן של הנשים השבות לבתיהן עם הכדים שמילאו במים מן התעלה ומזמרות "אַלְלָהּ יַא לֵיל אַלְלָהּ", איזה לילה היה זה, הו אלוהים. היה זה האות לשדים לצלול מחדש אל משכנם. בו ברגע היה קופץ מיצועו והופך בעצמו לשד ומדבר לעצמו בקולי קולות, מזמזם את המנגינות שזכר מפיוטיו של המשורר ומציק לאחיו ואחיותיו עד שהתעוררו בזה אחר זה. כאשר השלים את המלאכה כבר היה הבית שרוי ברעש ומהומה, צווחות ושירה, שאון שאין לו גבול, עד אשר היה השיח', אבי המשפחה, מתרומם ממיטתו ומבקש שיובא לו קנקן מים כדי שיוכל לקיים את מצוות הטהרה, הווד'וא, לפני התפילה.
דומה היה שכל הבית הלך על בהונות בזמן שהשיח' התפלל, קרא בקוראן ושתה את הקפה שלו. רק כשנטרקה הדלת מאחורי השיח' שיצא לעמל היום, הייתה החבורה כולה שבה להרעיש עולמות עד שאי-אפשר היה להבחין יותר בינה ובין בעלי הכנף וההולכים על ארבע ששרצו ברחבי הבית.
*טקסט זה תורגם לפי מודל התרגום הדו לשוני והדו לאומי של מכתוב. על כל תרגום עובדים בנוסף למתרגם גם עורך תרגום בערבית ועורך תרגום בעברית; לבד מהשבחת איכות התרגום, תהליך זה מאפשר תנועה בין השפות ומונע יצירת חיץ ועיסוק בלעדי של יהודים בעברית וערבים בערבית.