"אין נביא זולת שכלו של האדם"

אחרית הדבר שכתבה המתרגמת לאה גלזמן לספר השירה "לֻזוּמּׅיַאת: התחייבויות וחובות מוּפָרִים" של אבו אלעלאא' אלמערי.

משאלת הלב שלי זה שנים רבות הייתה לתרגם מערבית מבחר משירי אבו אלעלאא' אלמערי, שכונה "העיוור הנצחי". בשלבים המוקדמים של לימודי, כשלמדתי על נבכי השירה הערבית, כבר אז התרשמתי עמוקות מייחודיותו של המשורר־ההוגה, שיצירתו בלטה מבין יצירותיהם של משוררים ערבים אחרים מן התקופה הקלאסית. במהלך עבודת התרגום העסיקו אותי השאלות: כלום היה המשורר מוצא את חייו כה מלאי כאב אלמלא היה עיוור, עני בראשית ימיו ומאוכזב מאי־הגשמת תשוקותיו? האם היה כותב אותם הדברים אילו תנאי תקופתו היו חמורים פחות?

עד מותו בגיל 84 היה מפעלו הגדול של אלמערי כתיבת "לֻזומיאת"; הוא עסק גם בהכתבת חיבורים בתחום הלשון לרבים מתלמידיו, אך רק כותרותיהם נשתמרו. סגנונו הוא תוצר של משורר המתיר לנו לשכוח לעיתים רחוקות בלבד כי הוא בו בזמן גם משכיל ומלומד מאוד: אהבתו לדקדוק, לתורת המשקלים (פרוזודיה), לרטוריקה ולהתכתבות אומנותית מופגנת בכתיבתו בפזרנות ובהפרזה. הוא מצא לנכון להקדים לקובץ את המשפט: "לא ביקשתי לקשט את שירַי באמצעי דיון או למלא דפים באידיליות של אהבה, בסצנות מלחמה, בתיאורי מסיבות יין ודומיהם. ייעודי הוא לומר את האמת. תכליתה הראויה של השירה איננה האמת כשלעצמה אלא (עקירת) השקר והזיוף, וככל שהיא סוטה ממטרתה הראויה, שלמותה נפגמת. על כן משתוקק אני לענג את קוראי בספר זה של שירה מוסרית." שירים אלה, שכתב עם הזדקנותו, הם הנחשבים ביותר ביצירתו.

הכותרת "לזומיאת" היא רב־משמעית. במובן אחד משמעה "התחייבויות" לצורת כתיבה קפדנית וחמורה, שהחריזה בה תובענית יותר מן המקובל בשירה הערבית הקלאסית – חריזה שיש בה הברה חוזרת לפני העיצור החורז. עם זאת, בקובץ זונח אלמערי את הדגם שהיה מקובל במשך שנים בשירה הערבית, ומחליף אותו ביצירה לא פורמלית שעשויה להכיל מספר כלשהו של בתי שיר (משניים־שלושה עד תשעה בתים). "התחייבויות" משמעה כבילת המשורר עצמו (מרצונו) למחויבות שאינה מחייבת, בדומה לאמירתו של המשורר מילטון: "כבילות מצדיקות מרצון". הכוונה היא בעיקרה ל"חוק פואטי" שעל פיו לאורך שיר שלם (קצר או ארוך מאוד) יסתיים ה"סוגר" (חלקו השני והאחרון של כל בית שיר) באותו צליל (חרוז) ולפניו גם אותה הברה. השירים מסודרים לפי סדר אותיות הא"ב הערבי, וכך, לכל קבוצת שירים יש מכנה משותף אחד: בכולם מסתיימים כל בתי השיר באותו חרוז (החל בקבוצת שירי האות "אַלִף" וכלה בקבוצת האות "יַאא'", בלא שיהיה בהכרח קשר תוכני או נושאי בין שיר לשיר בכל קבוצה). שיטת חריזה נדירה זו, אשר משולבת במשקלים קבועים ודומה לעיתים כי נוצרה לשם וירטואזיות לשמה, לא הומצאה על ידי אלמערי; ידוע כי נעשה בה שימוש כבר לפניו על ידי המשורר כּתַיִּר, בן התקופה האומיית (המאה השביעית והשמינית לספירה). אלמערי מאשר זאת באומרו: "אני כּתַיִּר במילותי". עריצותה של שיטת חריזה זו תובעת מחיר של חזרות דחוסות, מונוטוניות ובנאליות ושל מלאכותיות ואי־בהירות. תרגומו של המתרגם ועורך הלקט באנגלית, ריינולד ניקולסון, שימש לי כספר עזר בתרגום השירה לעברית. ניקולסון מדגיש את המכשלות שקיימות בהעתקת המשקלים הדחוסים אל השפות האירופיות המודרניות שמורגלות בשימוש במשקלים טונאליים. מבנה זה מעמיד כמובן אתגר בפני, המתרגמת לעברית, המבקשת להציג גם את התבניות ואת ארבעת המשקלים הנפוצים בשירה הערבית הקלאסית.

מעבר למקומו של ה"לזומיאת" בפואטיקה האסלאמית, שמו מתכתב עם מפעל החיים של אלמערי, שתכליתו עקידת עצמו על מזבח האמת. גם קוראים בני זמננו עשויים לחוש כי מילותיו של המשורר הזקן והעיוור שמת בסוריה לפני קרוב לאלף שנים הן קריאת תיגר על ניגודים וסכסוכים פנימיים עמוקים שאינם ניתנים לגישור בטבעו של המין האנושי. קביעותיו של אלמערי גלויות והצהרותיו כנות, אך יש גם שהוא ממסך את דעותיו ועמדותיו המהותיות בתחבולות פואטיות שונות של רמיזה ואירוניה ובאמצעים שונים של הסוואה וטשטוש, כדי שלא להיתפס ולהישפט על ידי הממסד הפוליטי־דתי באשמת מינות וכפירה.

אלמערי ראה בהולדה חטא, ובכיליון הנחרץ את תקוות האנושות הטובה ביותר. הכול הבל עד בוא המוות הפודה והגואל. לדידו המוות הוא התכלית האחרונה של המין האנושי, למי ששואף להיות משוחרר מהר ככל האפשר מנגעי החיים. על פי השקפתו, הנפש אוהבת את המוות ואינה חוששת מפניו; והגוף משמש כלי קיבול טמא לנפש, וזו מיטהרת בהתנתקותה ממנו. הוא העדיף את המוות על פני החיים וכפר בחיי העולם הבא. גם אם ייחל למוות כפתרון להבלי העולם הזה – חשש שגם במותו לא יגיע אל המנוחה והשלווה שחסרו בחייו.

אשר למוסר, למרות היותו פסימי, ספקן ושולל יותר מאשר מחייב, נהג אלמערי על פי חוק המוסר שלפיו עצם המידה הטובה היא שכר המידה הטובה. הוא העדיף מעשים טובים ואנושיים ומילוי חובות מתוך מצפון, חום ואהבה כלפי כל היצורים על פני הצום והתפילה. הוא ראה במערכת הפולחן הרשמית ובמצוות המעשיות, כמו העלייה לרגל, התפילה והצום – הבל ועבודת שווא, וגרס כי אין בהם כדי לכפר על עוון מוסרי כלשהו. השכל מייצג לדעתו את "המנהיג הדתי, היחיד והנביא המכוון לאמת" (فكان العقل عنده الإمام الفرد والنبي الذي يرشد إلى الحقيقة), והוא מדריך נאמן בחיי אדם. אלמערי שאף שהשכל ישמש סמכות עליונה, בורר ושופט בכל דבר ועניין. עם זאת, הוא הסיק שהאדם אינו רואה את האמת גם לאחר שהעלה את השכל לדרגת נביא. הוא טוען גם שכּל דבר שחורג מן המוחשי יוצר דאגה, בלבול וסתירה. הוא מאמין בקיום האלוהים, אך מודה באי־ידיעתו את מהותו ואמיתותו של האל. הוא מאמין בפטליזם, וגורס כי האדם נולד, מזדקן, חי ומתגורר באופן כפוי, בעל כורחו, על ידי כוח עליון. הוא מאמין גם שהאדם מושחת משום שהשחיתות טבועה בו בעל כורחו, ושהוא יוצר את הרוע באופן טבעי ואת הטוב באופן מלאכותי. הטוב הוא טוב אמיתי רק אם ניכנע לשלטון השכל.

במונחי תקופתו, זכה המשורר לאריכות ימים מופלגת, והיא עומדת במעין סתירה אירונית לרחשי ליבו ולהגיגיו, השוללים את החיים ורואים בהולדה ובהתרבות חטא כלפי היילודים ובמוות את תכליתו האולטימטיבית של המין האנושי. הוא עצמו מימש את השקפתו המתבטאת בשיריו בכך שלא נשא אישה מעולם ולא הוליד צאצאים. אף שסגפנותו של אלמערי ניזונה מיסוד דתי, היא נבעה בעיקרה מן הפן השוללני והאינדיווידואליסטי של תפיסתו המוסרית: בנטישת "עולם של רוע" ביקש להשיג שלווה פנימית. אולם ממכתביו ניתן גם ללמוד שלא חי כנזיר במלוא המובן, שכן היו לו ידידים רבים והוא עצמו גילה עניין בבני אדם ובתחומים מגוונים. לביתו של אלמערי נהרו תלמידים ושוחרי דעת ממקומות שונים כדי להאזין להרצאותיו על הדקדוק הערבי, על השירה הערבית ועל ההיסטוריה הערבית. ביתו הפך לאתר הראשי בעירו והוא עצמו היה לתושבה החשוב ביותר.

עם שובו של אלמערי ממסעותיו לעירו ואל אמו החולה, הסתגר בביתו, אימץ אורח חיים סגפני והפך לצמחוני. אלמערי התבודד עד מותו בשנת 1057: גאה, רגיש, חשדן ו"אסור בכלא כפול" של עיוורונו והסתגרותו כמיזנתרופ וזקן שנלאה מן העולם. בשיר אחר הוא מגדיר את עצמו כמי שחי בשלושה בתי כלא: "באובדן הראייה, בחיי בדידות מרצון ובנפש כלואה בגוף עכור".

קובץ השירים השלם של אלמערי כלל במקור לא פחות מ־1,592 שירים (12,000–18,000 בתי שיר). בשל הרצון לדבר אל קוראי העברית בני זמננו ובשל עצם הקושי, על גבול הבלתי אפשרי, לתרגם נאמנה את הפואטיקה של המקור, התמקדתי בהעברת התכנים לעברית נהירה ובלתי סבוכה, תוך מאמץ לשמר במידת הניתן את אווירת "צחות הלשון" ומשהו מן הצביון הפיוטי המקורי. לשון שירת ימי הביניים העברית סייעה לי בכך והייתה לי מקור השראה. יש להניח כי קוראים שייחשפו לקובץ ה"לזומיאת" ייווכחו בשליטתו העילאית של מחברן בלשון, גם אם היא גולשת לא אחת ללהטוטנות מילולית. שליטתו זו משתקפת בין היתר בכישוריו המילוניים ובעוצמה ובשפע של האמצעים הסגנוניים שבהם הוא משתמש. הקסם של סגנונו הייחודי והמקורי משולב במלנכוליה ובנימת קינה לצד שנינות, סאטירה ומכתמי חוכמה.

לאלמערי הייתה סיבה טובה להסוות כמה מדעותיו, ובהיותו אדם רגיש כשם שהיה גם זהיר, הוא לא התאמץ להפוך לנרדף, אף שלמעשה הקטעים הכופרניים או החתרניים ביותר ביצירתו אינם בהכרח המעורפלים ביותר. כתיבתו של אלמערי רוויה בשכלתנות ובספקנות קיצונית, בכנות, בישירות ובאירוניה עצמית. רוב המבקרים המוסלמים, בעלי העמדות האורתודוקסיות, גילו עוינות כלפי יצירתו ונרתעו ממנה מפאת רוחה האפיקורסית והאנטי־ממסדית. אלמערי מאמין שהדת היא תוצר המחשבה האנושית, ומאמינים בה מכוח ההרגל והציות למסורות העוברות מדור לדור. לתפיסתו, כל הדתות מתפרנסות מן הטיפשות ומן הנבערות האנושיות, והן הומצאו מעיקרן ומראשיתן כדי לספק למנהיגיהן ולחסידיהן טובות הנאה, שררה, ממון ותהילה. במובן זה האסלאם אינו טוב או רע מדתות אחרות, כשם שהקוראן לא נתפס אצלו כהתגלות שמיימית או כישועה האולטימטיבית שנשלחה אל בני האדם, ערבים כאחרים. באחד מחיבוריו מופיעה פרודיה עוקצנית על הקוראן, הנתפס בתאולוגיה האסלאמית כ"מעשה נס" שאינו ניתן לחיקוי. לצד קביעות חתרניות אלה הצהיר אלמערי לא אחת על אמונתו באל אחד בורא עולם, כול־יודע וכול־יכול, שאינו בגדר "אחד ויחיד" לפי הדגם המונותאיסטי המקובל. כחלק מתפיסת עולם זו, נשללת לפיו גם האמונה בתחיית המתים, ובכלל זה חזיונות קץ הימים, יום הדין, הוויות גיהינום וגן עדן – מיתוסים המשותפים לכל דתות ההתגלות. השלילה או הדחייה של אמונות אלה מבוססות לשיטתו על שני מקורות: ההיגיון הצרוף ועובדות המציאות. פועל יוצא של השקפה זו הוא הלעגתו העוקצנית וביקורתו הנוקבת של המשורר על נציגי הממסדים הדתיים ו"כלי הקודש" לסוגיהם בכל שלוש הדתות: האמאם והדרשן באסלאם, הרב והדיין ביהדות, הכומר וכוהני הדת בנצרות. אחת הסיבות לכך שהמשורר, "העיוור הנצחי", יצר את שיריו וחיבוריו מבלי שנענש, נעוצה בפואטיקה הייחודית שלו ובשימוש המתוחכם והמחושב שלו באמצעי הסוואה וטשטוש, בלא לוותר על החריזה המשוכללת והמשקלים הקפדניים, שהאפילו לעיתים על מסריו החתרניים. כך, הסתירות והניגודים לכאורה בהגיונותיו מכבידים על שחזורה הסדור של דוקטרינה הגותית שיטתית ומובנית על בסיס יצירתו, שמוצעת כחלופה פוזיטיבית להשקפות ולאורחות החיים שעליהם מתח ביקורת חריפה.

הימנעותו של המשורר ממעורבות בענייני מדינה ושלטון והתרחקותו המכוונת מכל אסכולה, סיעה או כת, מבהירות את רצונו הנועז להיות בן הזמן, כפי שהגדיר את עצמו, כמי ששואף ליהנות מחירות ההתבוננות, המחשבה והיצירה. חוקריו מאוחדים בדעה כי מאפיינים אלה מעוגנים בדבקותו במוסריות ללא רבב ובפסילתו הכוללת את גילויי הניוון והשחיתות ואת תופעות העריצות והאכזריות. באותה מידה סלד מן הבורות והצביעות, והוקיע כל התנהגות של הוללות ומופקרות, בייחוד בהיותן מוסוות בתחפושת מזויפת ויומרנית של יראת שמיים. אישיותו יוצאת הדופן וניסיון חייו החריג של אבו אלעלאא' אלמערי משתקפים במכלול יצירתו, ומעידים על חשיבה משוחררת על גבול החתרנות והמרדנות. כתביו משופעים בתובנות כנות ואמינות להכאיב, ובפיכחון מציף, כובש ומייאש בעת ובעונה אחת. בכל אלה יש כדי להפתיע את הקורא בן זמננו, הפוגש את היוצר והאינטלקטואל פורץ הדרך, בייחוד על רקע תקופתו ומוסכמותיה הנוקשות בתחומי התרבות והחברה.

*לפרטים נוספים על הספר ולרכישה לחצו כאן

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *