דור שני לניצולי הנכבה מאיר פינות לדור שני לניצולי שואה: על הספר "ילדי הגטו – שמי אדם"

מאת: שרה כרמלי ורזגר

ערבוב הזהויות של היהודים והפלסטינים בספרו של אליאס ח'ורי "ילדי הגטו – שמי אדם", הצליח ליצור בי, בת של ניצולי שואה, הזדהות עמוקה לא רק עם הקרבנות הפלסטינים אלא, במפתיע בהקשר זה, גם המחיש לי חלק ממראות המוות שליוו את בני משפחתי במחנות הנאצים. הפרטים שונים, האימה מציד האדם, צורות הרצח, כמות הנרצחים ודרכי ביצוע הרצח והגירוש היו שונים לגמרי; אך תיאורי הזוועה באל-ליד (לוד) החיו עבורי משהו מן הסיפור שסופר לי ע"י הוריי, המחיש  עבורי פינה איומה בחוויותיהם- פינה שאיש עד כה לא הצליח להעביר לי- למרות ששמעתי וקראתי לא מעט על השואה. כמובן שאת ההבנה הכוללת ותיאורי השואה אי אפשר לקבל מספר זה, אך משהו חשוב על ההתבוננות בשואה הועבר אליי באמצעותו, ועל כך אני אסירת תודה לאליאס ח'ורי.

ההשוואה בין האירועים ההיסטוריים משרתת בספר זה את המפגש האנושי של הזדהות מעבר לגבולות הזהות. זוהי השוואה שמאפשרת הבנת חוויית הקורבן. המספר של ח'ורי מצהיר שהוא נגד השוואות (עמ.366 ) אך ההשוואות צצות ונוכחות למרות נפקדותן: בדיון על מספר הקרבנות, שאינו רלוונטי להשוואה, הראיה מובאת מתוך כתבי הקודש המוסלמיים: "כל המאבד נפש אחת- בלא שאיבדה נפש או ביקשה למלא את הארץ חמס- כאלו אבד עולם מלא" (עמ. 366). זהו הדהוד לאמרה היהודית שהועלו דיונים אם היא נוגעת להצלת נפש אדם בכלל או הצלת נפש יהודית; והרי לנו השוואה נוכחת-נפקדת; וכך גם באזכור מלים המציינות השמדה מנקודת תצפית פלסטינית. המפקדים היהודים הגו את מבצע "מספריים" לחיתוך העיר לוד ואת "ביעור חמץ" לטיהורה (עמ. 248). המלים הללו מעוררות אימה מנקודת הראות של  ה"נחתך", ה"מטוהר", ו"החמץ המבוער". האסוציאציה ברורה.

באדיבות: "זוכרות"

למרות הזדהותו כפלסטיני, המספר מבין גם את היהודים. הוא חי בזהות מדומיינת כבנו של ניצול שואה. הוא מבדיל בין המפקדים היהודיים לבין החיילים היהודים שחלקם היו קורבנות הנאצים. החייל היהודי ניצול השואה היה קרבן בדיוק כמו הלוחם הפלסטיני, בניגוד למפקד היהודי. המפקדים היהודים היו אמנם תליינים אך בהקשר מצומצם ("שם הם היו תליינים",עמ. 248). הוא שואל: אילו ניתנה לאדם האופציה להיות קורבן או מקרבן מה היה בוחר? ותשובתו הכנה של המספר- שהיה בוחר לא להיות הקורבן. המספר אינו חושש להתחשבן עם החברה הפלסטינית, עם אבותיו האמתיים והמדומיינים, ורואה גם בהם אחראים למה שקרה.

הדיון במידת הקורבניות של היהודים בכלל, ושל החיילים ניצולי השואה בפרט, מתקשר לדיון במידת הברבריות של הכובשים. הברבריות של המתכננים והמנהלים המציבים בקור רוח את היעדים הפוליטיים, עולה על הברבריות האיומה של הטובחים והיא הברבריות האמתית.

יש אפוא רצף של קורבניות ורצף של ברבריות. הדיונים וההתלבטויות של המספר לגבי הרצפים האלה (שאינם ברורים תמיד, ייתכן במתכוון) מבטאים אדם אוניברסאלי, המתלבט וחולם, מעדיף את מבוך הסיפורים, מתפלסף. המספר מעיד על עצמו שהוא מחפש הצדקות לישראלים, מנסה לסלוח להם (עמ. 256), מרגיש שהוא עצמו יכול היה להיות רוצח (עמ. 257). בתוך שלל הזהויות והמסכות, כל ראייה קטגורית של שחור-לבן מהווה גורם מאיים. משום כך נפרד המספר מדליה, השמאלנית הישראלית אשר מייצגת דעות של שחור-לבן. היא האשימה את המספר בגלל דיבוריו הפייסניים כלפי הישראלים, היא תמכה בנקמה של הקורבן הפלסטיני. הוא לא.

ח'ורי מדבר על יחס גזעני, התנשאות ובוז מצד הצברים כלפי יהודי אירופה שהובלו כצאן לטבח (עמ. 31). מעניין שגם בהפרדה זו, הרטיט ח'ורי שוב, במפתיע, נימים הטבועות אצלי כבת של ניצולי שואה. כאשר הגיעו הוריי לארץ הם חוו את הבוז הזה כלפיהם, הם היו "הסבונים" למרות שגם הם שתקו וסירבו להודות בכך. מעניין עד כמה הרגשה זו התעוררה- הפלא ופלא- למקרא ספרו של ח'ורי.

"הדיאלוג בין החיים למתים הוא מהות הספרות", מצהיר המספר (עמ. 137), ובמקום אחר הוא מעיד שזכרונו הוא זכרון אמו: "לא רק ששמעתי את הסיפורים באוזניי, גם הרגשתי שחייתי אותם והייתי עד להם. היה זה זכרוני שזכר, ולא זיכרונה של אמי" (עמ. 175). כבר נתקלתי בכמה מבני הדור השני לשורדי שואה המדגישים את היותם דור שני אך בהיתקלם במקרה של הזדהות רגשית עמוקה עם דור ההורים הניצולים- הם אינם יכולים להבין אותה וחשים כלפיה דחייה. כך שאפילו בתוך הקטגוריה של בני הדור השני- המשותף של חלקנו עם ח'ורי רב יותר מאשר המשותף בינינו לבין בני דור שני אחרים.

לשתיקה יש בספר כמה משמעויות, שרק אחת מהן היא המשמעות האישית-פסיכולוגית של טראומת הקורבן. אחת המשמעויות הנוספות היא שתיקת השומעים. המספר מציין שהשאלה האמתית היא חירשות העולם שאינו שומע את זעקות הפלסטינים (עמ. 33), וזאת נקודה להשוואה- כי לגבי השואה לאחר התרחשותה- העולם שמע ושומע, מה שאין כן לגבי הנכבה, שמולה העולם חירש.

 

הכותבת בעלת תואר דוקטור בלימודים קוגניטיביים, בוגרת החוג לספרות, משתתפת בפעילויות בנושאי זכויות אדם.  

 

 

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *