התרגום מערבית לעברית: בין ספרות ופוליטיקה

ב30.4 התקיים כנס באוני' בן גוריון בנושא "התרגום מערבית לעברית: בין ספרות לפוליטיקה". בכנס התקיימו שלושה פאנלים בנושאים שונים:

הפאנל הראשון של יום העיון עסק ביצירת גוף התרגומים מהספרות הערבית לעברית. ד"ר חנה עמית כוכבי נשאה את הרצאת המליאה שבה תיארה את תפקידם החיוני של המתרגמים מהספרות הערבית לעברית בבניית גזרת התרגום הזאת ותחזוקה ועמדה על הקשר שבין מאפינייהם האישיים כמוצא, השכלה ואידאולוגיה לבין דפוסי פעילותם כיחידים, זוגות וקבוצות. בפאנל שניהלה בהשתתפות חברי חוג המתרגמים ברוריה הורוביץ, ד"ר אלון פרגמן וצאלח עלי סואעד הם השיבו על שאלותיה בדבר דרכם אל התרגום מערבית לעברית, עמדותיהם כלפיו ועשייתם התרגומית.

הפאנל השני ביום העיון, תחת הכותרת "אל-תרגמה ואל-תטביע" עסק באחת הסוגיות הבוערות העומדות על שולחנם של כל העוסקים במלאכת התרגום מערבית – סוגיית הנורמליזציה התרבותית. בפאנל השתתפו פרופ' יורם מיטל, איאד ברגותי, אנטואן שלחת וז'נאן בסול וניהל אותו עידן בריר, כולם חברי חוג המתרגמים.

פרופ' יורם מיטל מן המחלקה ללימודי המזרח התיכון וראש מרכז חיים הרצוג ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת בן גוריון סיפר בדבריו על הזכות שנפלה בחלקו לקחת חלק בסלון הספרותי שקיים הסופר נגיב מחפוז באחד ממלונות קהיר בשנות ה-90. פרופ' מיטל הדגיש בדבריו את הרגישות הרבה שעלתה בקרב רבים מן הנוכחים באירוע, שתמהו כיצד אפשר מחפוז, זוכה פרס נובל לספרות לשנת 1994, את נוכחותו של ישראלי סביב השולחן. תגובתו של מחפוז הייתה הצהרה חד משמעית שלא רק שהוא אינו מתנגד לנוכחותם של ישראלים באירועים אלה, הוא אף חושב שיש טעם והצדקה מלאה לשיתוף פעולה תרבותי וספרותי עם ישראלים והכנסה שלהם אל תוך המעגלים התרבותיים במצרים ובעולם הערבי, על מנת לבנות גשרים אזרחיים בין הציבור הערבי לבין הציבור הישראלי באופן שיאפשר לגשר על הפערים הפוליטיים ולבנות יחסי אמון.

הסופר והמתרגם יליד נצרת איאד ברגותי דיבר בפאנל על העדרו של קו אחיד בעולם הערבי בל הנוגע למכירת זכויות לפרסום תרגומי ספרות לגורמים ישראליים. ברגותי ציין כי קיימת בעייתיות ובלבול במדינות ערב ובקרב יוצרות ויוצרים ערבים בכל הנוגע למתן אישורים, עובדה שיסודה בחוסר היכרות עם הזירה התרבותית והאזרחית בישראל. על מנת להעניק משנה תוקף לדבריו, ציטט ברגותי ממאמר שפורסם לאחרונה על-ידי הסופר העיראקי מוחמד אל-חייאווי, שבו הוא מתאר שיח שהתנהל בינו לבין חוקר ספרות ישראלי מחיפה (ד"ר רונן זיידל מאוניברסיטת תל אביב ומכללת עמק יזרעאל) שעיקרו היה בקשה של הענקה של זכויות לתרגם רומן של הסופר לשפה העברית ולהוציאו לאור בישראל. הסופר נתפס כשאינו יודע איך לפעול ביחס לבקשה ופנה בבקשת עזרה לידידו הלבנוני סמאח אידריס, הידוע בהיותו אחד מגדולי הקוראים להחרמה של כל פעילות תרבותית העלולה להשתמע כמעשה נורמליזציה. עמדותיו של אידריס לא שכנעו את חייאווי באשר לסוגיית הנורמליזציה והוא עצמו גילה כי הוא ער לכך שבישראל אוכלוסיות גדולות ממוצא ערבי שיש טעם לשמור עמן על קשרי תרבות וכן יש מחנה פוליטי גדול הער לסבל הפלסטינים ומבקש לפעול לסיום הכיבוש. גם הסוגיה הלשונית והיותה של השפה העברית שפה שמית קדומה ואחות של השפה הערבית הוסיפו ללבטיו. ברגותי ציין כי לבטים אלה מאפיינים חלק גדול מן הזירה הספרותית הערבית וכי יש לעמוד על הנקודות הבעייתיות הללו בבואנו לפנות ליוצרות ויוצרים בעולם הערבי, על מנת להבין את העמדה שבה הם נמצאים.

הסופר והמתרגם יליד עכו אנטואן שלחת ציין בדבריו כי הוא עצמו אינו מאמין באקט פורמלי של מכירת זכויות. הסיבה לכך היא שכותבים רבים בעולם הערבי לא רואים בעיה ממשית בתרגום יצירותיהם על-ידי גורמים ישראלים, אלא שעצם חתימה פורמלית על מסמך הענקת זכויות או על חוזה לתרגום היצירה מעמיד אותם במצב בעייתי שבו הם חייבים לבוא במגע ישיר ופומבי עם גורמים רשמיים בישראל, לעתים מוסדיים הנתמכים בצורה כזו או אחרת על-ידי המדינה או מי מבאי כוחה ומעמד זה הוא זה שגורם להם להסס ולבסוף, במקרים מסוימים גם לסרב להעניק את הזכויות.

העיתונאית והמתרגמת ז'נאן בסול אמרה בפאנל שבעת הנוכחית לא ניתן לדבר על מגמה אחידה או על קו אחיד בקרב יוצרים בעולם הערבי באשר להענקת זכויות תרגום ופרסום בישראל. אחת הסיבות המרכזיות להעדרה של עמדה אחידה כזאת היא העובדה שרבים מבין היוצרים הערבים שוהים בגלות – בין אם במדינות מזרח תיכוניות או בעולם המערבי – וניכרת אצלם הבנה מעמיקה יותר של הסוגיה הישראלית, הזירה הפוליטית והתרבותית הפנימית בישראל ובשל כך אנו רואים בשנים האחרונות תופעה הולכת ומתרחבת של יוצרות ויוצרים מן השורה הראשונה בעולם הערבי שבניגוד לעמדות מן העבר, שקראו להחרמה מלאה של ישראל ושל כל מגע תרבותי איתה, מוכנים להעניק את זכויות הפרסום של יצירותיהם לגורמים שונים בישראל, לעתים אף מבלי לתהות על קנקנם הפוליטי או האידאולוגי, כאשר הקו המנחה בבחירתם הוא הצורך לתרגם את יצירותיהם ולפרסמן בעברית כמעשה של מגע ישיר בינם לבין קהל הקוראים הישראלי ולא מתוך השקפה חששנית הרואה בראש ובראשונה את הסיכונים שבמגע עם גופים ישראלים.

הפאנל השלישי והאחרון של יום העיון היה השקת הרומן "ילדי הגטו – שמי אדם" מאת אליאס ח'ורי ובתרגומו של יהודה שנהב-שהרבני. במושב השתתפו שלושה דוברים, ד"ר הודא אבו מוך, ד"ר עמוס גולדברג ופרופ' אמנון רז-קרקוצקין, ולאחר מכן הגיב מתרגם הספר פרופ' יהודה שנהב-שהרבני. בדבריה הדגישה ד"ר אבו מוך, חברת חוג המתרגמים החוקרת ספרות עברית ותרגום מערבית לעברית, ומי ששימשה כעורכת התרגום של הספר, את האידאולוגיה המעצבת של חוג המתרגמים ושל סדרת מכתוב. אבו מוך בחנה מספר דוגמאות תרגום של שנהב-שהרבני והראתה את בחירות התרגום שנעשו, לרבות שינויים והתאמות. לדבריה, הפרקטיקה התרגומית של יהודה שנהב-שהרבני היא ייחודית, "יהודה מציע תרגום משותף יהודי-ערבי שבו שני הצדדים תלויים זה בזה… התלות ההדדית הזו יוצרת תרגום בשפה חדשה… שפה שהיא אינה שפתו של הריבון". עמוס גולדברג, ראש החוג להיסטוריה של עם ישראל ויהדות בת זמננו באוניברסיטה העברית, העוסק בחקר השואה וערך ביחד עם ד"ר בשיר בשיר את הספר "השואה והנכבה: זיכרון, זהות לאומית ושותפות יהודית-ערבית", הדגיש בדבריו את הספרות המשתקפת מילדי הגטו כ"שפה חדשה לקורבן". הוא הדגיש את המהלך שמבקש ח'ורי לעשות בספר: העתקת שפת השואה לתיאור הנכבה, ועמד על הכוח של הספר לדבר את הקטסטרופה בשפתו של המקרבן. במילים אחרות, לפי גולדברג, ח'ורי נדרש לגוף לשוני זר כדי לספר את הסיפור הפלסטיני, ובכך הוא זיהה מהלך חיקוי (mimicry) הדומה לחיקוי הקולוניאלי של שפת השליט כפי שעולה מכתיבתו של הומי באבא. "הרומן שלפנינו" , חתם גולדברג, "הוא אם כן הזדמנות לעשות דה-קולוניזציה של שפת השואה בעברית".

הדובר השלישי, פרופ' אמנון רז-קרקוצקין, מהמחלקה להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, דיבר על אקט התרגום של הספר ועל הייחוד של הספר בהקשר של השפות ערבית ועברית בשל העובדה ש"העברית נוכחת ברומן", וכי "ברור לי שהספר הזה נועד גם להיות מתורגם לעברית". רז-קרקוצקין סקר בדבריו ספרים נוספים של ח'ורי אך הדגיש כי בעוד בספר "באב אלשמס" התמקד ח'ורי בפליטים הפלסטינים, ולקח את הקוראים אל עבר המגורשים הפלסטינים במקומות גירושם, ברומן "ילדי הגטו" לוקח ח'ורי את הקוראים למסע אל עבר הזיכרון הטראומתי של הגירוש. לדבריו של רז-קרקוצקין, "כוחו של ילדי הגטו בניסיון העומד במרכזו — ניסיון לחלץ עדויות דרך זיכרונות שכן לקורבן אין מסמכים.. לקורבן אין ארכיון". רז-קרקוצקין הדגיש את הקריאות המרובות העולות מן הספר, בכל מפגש של הקורא איתו, וכי יותר מכל, עבור קורא העברית, הספר מבקש לחלץ אותנו משפת השואה, ולאפשר לנו לדבר על הנכבה. לדבריו, "הספר הזה מלמד אותנו כי שתיקות ועצבות יכולות ליצור פיוס". בדברי התגובה שלו, הודה שנהב-שהרבני לשלושת הדוברים ועמד על בחירות התרגום שעשה ועל מודל התרגום הייחודי שפותח במכתוב וחוג המתרגמים, ושלדבריו "מהווה מודל לריבונות משותפת".

 

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *