התמונה של שאקירה

סיפור מתוך הקובץ של הסופר הירושלמי מחמוד שקיר במהדורה הדיגיטלית של מגזין הספרות גרנטה.

כל הסיפור התרחש בפעם השביעית שבה השתרך בן דודי בתור בפתח משרד הפנים הישראלי, כדי לחדש את תעודת המסע שבלעדיה לא היה יכול להמריא אל מחוץ לגבולות הארץ. בפעמים הקודמות הוא יצא מוקדם מאוד מביתו והגיע בשש בבוקר, אך הופתע מן התור הארוך של אנשים שהזדחל מול הבניין, קצתם הגיעו למקום כבר בחצות הלילה. לאחר שפנה לעמותה ישראלית לזכויות אדם, שמנהלה החליט לטפל בנושא פעם אחת ולתמיד, הצליח בן דודי לקבל מועד כניסה לבניין אשר על מפתנו מתייסרים תושבי ירושלים זה שנים.

הפעם הגיע בן דודי למשרד הפנים בטוח בעצמו. אמונו אמנם התערער כשמצא את עצמו בלב המון של אנשים המתגודדים ודוחפים ללא כל היגיון או סדר, ולצדו שני צעירים על סף תגרת ידיים אשר עקפו את כל האנשים בתור, אבל הוא החליט להימנע מבעיות והניח להם לעשות כאוות נפשם. הוא לא נהג לדבר על סבלותיו עם איש מלבדי. הוא רצה להפגין בפני אנשי השכונה את העובדה שהוא מצליחן, ושאין דלתות אשר נטרקות בפניו.

השומר מעבר לסורג הברזל הכריז: “טלחה שאכּירַאת!” בן דודי הזדרז לענות: “כן, זה אני. אני טלחה שאכּירַאת.” השומר פתח את הדלת, ובן דודי חצה את המפתן בבטחה לקנאתם של כל האנשים שהתגודדו בפתח הבניין שעות ארוכות. השומר נעץ לרגע מבט חוקר בבן דודי ושאל אותו: “שאכּירַאת, אתה מכיר את שאקירה?” בן דודי לא היסס לרגע ואמר: “טַבְּעָן, כמובן, היא אחת מבנות המשפחה.” השומר נראה מרותק ואמר: “אני מעריץ את השירים שלה, אתה יודע?” שאל בן דודי: “מאיפה לי לדעת? אבל אני יכול להביא לך במתנה כמה מהשירים החדשים שהיא שלחה לי לפני כמה שבועות.” הושיט בן דודי יד ללחוץ את ידו של השומר. השומר הושיט את ידו ואמר: “שמי רוני.” אמר בן דודי: “אני טלחה שאכּירַאת.” אחר כך הוא עלה במדרגות הבניין. הוא היה מלא התפעלות מהיחסים החדשים שהשם שאכּירַאת סלל עבורו במשרד הפנים. הוא היה מלא הערכה לסבו שבצירוף מקרים מוזר נשא את השם הזה בדיוק. שאלמלא כן, לא היתה שאקירה מופיעה בחייו ומשפיעה כך על גורלו. אלמלא חוכמתו של סבו, הוא לא היה מצליח לבנות מערכת יחסים כזאת עם השומר במשרד הפנים במהירות שיא, שאינה עולה על הדעת.

להמשך קריאה יש לעבור לאתר גרנטה כאן.

פרטים נוספים על הקובץ כאן.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *