מאת: אבראהים נצראללה
אחד האירועים היפים והחשובים שהזדמן לי לקחת בהם חלק בשנה שעברה הוא ביקור במחנות הפליטים אלבדאוי ומאר אליאס בלבנון, במסגרת סיור הוקרה שארגן עבורי ארגון "תעאון" הלבנוני בתחילת החודש שעבר – סיור שאני מודה עליו ומוקיר אותו. המפגש, מהחשובים שעסקו בספרי מלחמת הכלב השנייה, התקיים במרכז ע'סאן כנפני במחנה הפליטים אלבדאוי. חשתי בבירור שהצעירים והצעירות במחנה מקדמים בברכה כל מה שהוא חדש ושונה, שהם מסתכלים מתוך מודעות רבה יותר על הבעיות הגועשות בקרבנו וניגשים אליהן ללא דעות קדומות. הבמאית הפלסטינית הנפלאה מירה סידאוי, שאותה פגשתי שם לראשונה ולאחר מכן זכיתי לצפות בשני סרטים נהדרים שביימה, הפנתה אליי את השאלה הכי חשובה שנשאלתי במהלך הביקור הזה: מה דעתך על תרגום יצירות פלסטיניות וערביות לעברית?
השבתי: אשמח לשמוע קודם כול את דעתכם בנושא, ואשמח אם כמה שיותר מכם יענו, כי זו שאלה שאנחנו הסופרים נשאלים ללא הרף. הלהט להקריב קורבנות הפך רווח מאוד בעולם הערבי, לעיתים עד כדי משפט שדה באחדים, אם באשמת בגידה ואם באשמה אחרת, עם או בלי סיבה, או בשל סיבות מומצאות. גם בתרגום לעברית יש מנעד גדול של נקודות מבט, ולכן גם לתגובות מהסוג הזה. תשובת הקהל הייתה אחידה כמעט ומנומקת למדי. המשתתפים סברו שאפשר לתרגם לעברית בכמה תנאים: האחד, אין לעשות כל הסכם או לחתום על חוזה כלשהו עם מוסד ציוני, ספרותי או שאינו ספרותי; השני, אין להיפגש עם כל גורם ציוני למטרה זו; השלישי, אין לקבל כל תשלום ממוסד ציוני בעד תרגום הספר או שיווקו. לאחר ששמעתי את התשובות הללו, אמרתי להם: "תשובתכם היא בדיוק התשובה שלי לשאלתה של הבמאית היקרה. אבל רציתי לשמוע זאת מכם כדי להבהיר את העניין וכדי שהדברים יהיו גלויים".
חשבתי על כך שאין דבר נפלא יותר מההלימה בין דעתו של הסופר ודעתם של הקוראים בשאלה מורכבת כזאת. סיפרתי להם שספרי ערבות הקדחת כבר תורגם לעברית בעבר, בלא ידיעתי, לפני חמש-עשרה שנה בערך. הוא יצא לאור בכרך אחד עם הרומן של ע'סאן כנפאני, השב לחיפה (שבתרגום לעברית נקרא השיבה לחיפה) ועם הרומן של ג'ברא אבראהים ג'ברא החדרים האחרים. סיפרתי גם שהרומן שלי זמן הסוסים הלבנים ראה לאחרונה גם הוא אור בעברית, אולם זאת בעקבות המאמצים המסורים של הסופר הפלסטיני סלמאן נאטור עליו השלום, שסבר כי חשוב במיוחד לתרגם את הרומן הזה, אשר מגולל את סיפורנו. לאחר לכתו המשיכה את עבודתו החברה היקרה ד"ר ראויה בורבארה, ועמה גם סופרים וכותבים נפלאים אחרים מבני העם הפלסטיני היושבים בפלסטין שלנו – ואני מתכוון לגליל, לחיפה, ליפו, לעכו ולשאר הערים.
התנאים שהעמדתי לתרגומו של הספר הם אותם התנאים בדיוק שהציבו הצעירות והצעירים במחנה הפליטים מאר אליאס. הם גם הסיבה שגרמה לי להחריג את התרגום לעברית מהחוזה שלי עם הסוכן הספרותי שלי, האמון על הקשר עם הוצאות ספרים ברחבי העולם לצורך תרגום ספריי. בחוזה פטרתי אותו מכל ניסיון לתרגם את ספריי לעברית, תחת כל הסכם שהוא, גם אם הוא יחתום עליו ולא אני, כי כל הסכם או מגע עם מוסד ספרותי ציוני הוא קו אדום. ועל זה הסכמנו.
אני מביא את הדברים האלה בידיעה שקיימת היסטוריה ארוכה של תרגום הספרות הערבית לעברית, שיצירות ערביות ופלסטיניות רבות תורגמו לעברית, ושמעטים הם הסופרים הערבים אשר חתמו על חוזה עם הוצאות ספרים ציוניות. אני גאה בכך שאני מראשוני הסופרים שהודיעו בפומבי ובבירור שהם תומכים בתנועת החרם על ישראל, שהיא ההישג הגדול ביותר של בנינו בפלסטין ובעולם הערבי זה שנים רבות. אני יכול להגיד שעמדת התנועה אינה שונה מעמדתי או מעמדתם של הצעירים במאר אליאס, ולהוסיף שאני, כמו אותם צעירות וצעירים נהדרים, אינני חושש מתרגום הספרות שלנו לעברית, בתנאי שלא ייווצר קשר עם גורם ציוני. שכן הספרות שלנו ויצירותינו הספרותיות מבוססות על דחיית הנרטיב הציוני, דחייה שנמשכת באמצעות התנגדות לציונות, באמצעות הכתיבה ובאמצעות כל האפשרויות העומדות לפנינו במישור הלאומי. ונמשיך לעשות זאת ללא מורא וללא פחד.
אוסיף גם שאני מאלה שעוקבים אחר הספרות והקולנוע הציוניים ואני סבור כי זהו עניין חשוב במעלה עבורנו, סופרים וחוקרים, כדי שנוכל להבין כיצד הספרות שלהם מבטאת את הנרטיב הציוני, ומאמצת ומשווקת אותו. עשו זאת לפנינו ע'סאן כנפאני המנוח וסופרים אחרים אשר הלכו בדרכו וכתבו על אודות הספרות והקולנוע הציוני, ובהם עז אלדין אלמנאצרה, ע'אלב הלסא, יוסף יוסף, מחמד עבידו, ג'ודת אלסעד, ד"ר אבראהים אלבחראוי ואחרים. אמנם המטרה הראשונה היא להבין כיצד הם חושבים וכיצד הם מציגים את עצמם לעולם, אך אנו עושים זאת גם כדי ללמוד כיצד הם עושים זאת בזירת סכסוך שמשתרעת על אדמת פלסטין, מהים ועד הנהר, ובזירת סכסוך שמכסה את העולם כולו כיום לאור הישגיה האדירים של תנועת החרם. אישית, אינני חושש מתרגום ספריי לעברית במסגרת שלושת התנאים שהוצגו לעיל, או תנאים דומים שמחזקים אותם. אם כל ילד וצעיר פלסטיני שיוצא להפגין אומר לחייל הציוני שעומד מולו בשכם, בג'נין, ברמאללה, בעכו, ביפו, בחיפה ובנצרת: זוהי ארצנו, ופלסטין היא ביתי – הרי שכל כתיבה של אמת, כל משפט, מילה ואות שאנו כותבים, אומרת לכל ציוני המתגורר בביתם של הסבים והסבתות שלנו: זוהי ארצנו, וזהו הנרטיב שלנו להיסטוריה שלנו, ולא ניסוג עד שלא נממש את מלוא שיבתנו. על כל חלקי אדמותינו. שכן זוהי אדמתנו. על הים ועל השחר נכתוב את מה שכותבים החללים. אנחנו כאן.
*המאמר פורסם במקור בערבית בעיתון אלקודס אלערבי ב-9 לינואר 2019. תרגום לעברית: יעל טל, עריכת תרגום: כפאח עבד אלחלים. סייע בעריכה אסף דוד.
*הרומן "זמן הסוסים הלבנים" תורגם לעברית בסדרת מכתוב ויצא לאור בהוצאת מכון ון ליר ועולם חדש בסוף שנת 2018. פרטים נוספים כאן.