להלן מובאת ההרצאה שנתנה ד"ר תמי צרפתי במפגש האחרון של חוג המתרגמים שהתקיים ביום שישי ה-14 ביוני, ואשר הוקדש לתרגום הכרוניקות של עבד אלרחמן אלג'ברתי על שנות הכיבוש הצרפתי במצרים לעברית. הספר שנושא את השם הזמני "נפוליאון במצרים: מבט מקהיר" עתיד להתפרסם בסדרת מכתוב במהלך השנה הנוכחית.
******
אני עוף מוזר במפגש הזה של מתרגמים, ומלאת כבוד לידע הרב שלכם בשפה שניסיתי ללמוד פעמים אין ספור בחיי בהצלחה מועטה מאוד. אינני דוברת ערבית, אני היסטוריונית של צרפת במאות השמונה-עשרה והתשע-עשרה והמחקר שלי עסק בקבוצת האזרחים שלקחו חלק בפלישה של צרפת למצרים ב-1798. מאז הנסיגה בקיץ 1801 עסקה קבוצה זו במשך כ-29 שנים בהכנת מחקרים וציורים שנושאם מצרים, שפורסמו בעבודה המונומנטלית "תיאור מצרים".
אמנם קראתי באלג'ברתי כחלק מהמחקר, בעיקר בעבודה שעסקה בחודשים הראשונים של הכיבוש שתרגם פרופ' שמואל מורה לאנגלית, אך אני מודה שקראתי אותו יותר כאנקדוטה, כמקור לציטוטים שיוסיפו מעט צבע מקומי לעבודה שלי שעסקה בצרפת ובצרפתים.
העבודה כעורכת אקדמית של התרגום לעברית של אלג'ברתי, פרי עבודתו של עמנואל קופלביץ ובהוצאת מכתוב, הביאה אותי לקריאה קרובה וקפדנית יותר של הטקסט המלא, להערכה אדירה לאלג'ברתי ההיסטוריון, ובעיקר להבנה מורכבת יותר של שלוש שנות הכיבוש הצרפתי של מצרים, של הדמויות שעמדו במרכזו ושל האינטראקציות היום-יומיות שעיצבו אותו.
הפלישה למצרים שבתה תמיד את דמיונם של היסטוריונים ואנשי עט, ובכל שנה מאז סיומה בקיץ 1801 התפרסמו עבודות מחקר עליה וזיכרונות אישיים ממנה, ברמה זו או אחרת. הסיבות לעניין הרב מרובות – די אם נזכיר את נפוליאון בונפרט, מפקד הכוחות הצרפתיים בשנה הראשונה, אדם שהבין היטב את כוחה של המילה הכתובה בעיצוב תודעה וזיכרון היסטורי, שאחרי הפלישה למצרים תפס את השלטון בצרפת ועיצב את מפת אירופה; את מצרים העתיקה שהתגלתה לציבור האירופי דרך הציורים של ויואן דנון ב-1802, ומ-1810 בציורים של "תיאור מצרים"; את אבן הרוזטה שהתגלתה בתקופת הכיבוש ואת פענוח ההירוגליפים על ידי שמפוליון ב-1821 כחלק מהסיבות ששימרו את העניין בנושא.
היסטוריונים לפני ואחרי אדוארד סעיד ראו ותיארו את האירוע באופן דיכוטומי: אתגר מול תגובה, מסורת מול קדמה, מזרח מול מערב, מדע מול דת, כובש מול נכבש ועוד. אלג'ברתי, בכרוניקה שלו על הכיבוש הצרפתי, מציע אפשרויות מורכבות יותר לתיאור המציאות.
ואתחיל בדוגמה, רכילותית מעט אבל לדעתי בעלת משמעות רחבה יותר:
במסגרת הביוגרפיות של אישים שמתו בשנת 1815 כתב אלג'ברתי את הביוגרפיה של ידידו הקרוב איסמאעיל אלחשאב, שמת באותה שנה. אלחשאב, איש רוח ומשורר, היה חלק מהמנגנון האזרחי של הכיבוש הצרפתי, ועבד בשירות הצרפתים כמתעד של האדמיניסטרציה הצרפתית כלפי האוכלוסייה המקומית. עבודתו כללה תיעוד יום-יומי של החלטות וצווים של הכובש הצרפתי, של דיונים בבתי דין לעניינים אזרחיים, של פניות האזרחים והאופן שבו נענו, ושל ישיבות הדיוואן לאורך שלוש שנות הכיבוש בתרגומן לערבית. תיעוד זה נאסף, כך כתב אלג'ברתי, תורגם מחדש לצרפתית והופץ למפקדים הצרפתים בכל רחבי מצרים. "כל הוראה וכל איסור, כל בקשה והתגובה שניתנה למבקש, כל פעולה, נכונה או מוטעה" תועדו על ידי איסמאעיל אלחשאב. הצרפתים, הוסיף אלג'ברתי, הראו עניין יוצא דופן בתיעוד יום-יומי של פעילותם. אל-חשאב עשה עבודתו תמורת שכר.
אלג'ברתי הוסיף: "הוא נקשר לאחד הפקידים הראשיים שלהם, אשר בנוסף להיות אותו פקיד צעיר, יפה תואר ורב קסם, היה גם בקיא בחלק מהמדעים הערביים. הוא אהב לאסוף דברי שנינות ספרותיים, היה רהוט בערבית וידע בעל פה דברי שירה רבים. זיקה זו שהייתה משותפת לשניהם עשתה אותם מושכים איש לרעהו. הם היו הלומים בחיבה הדדית וידידות אמת. הם לא יכלו לשאת את עצמם מופרדים, וביקרו זה אצל זה לסירוגין יום יום". אלג'ברתי אף ציטט שיר אהבה שכתב אלחשאב לידידו הצרפתי, שבו תיאר את הציפייה והערגה לבואו של ידידו ואת דמותו של זה כשהוא מגיע אליו. אלג'ברתי תיאר את השיר כ"פיוט אהבה נפלא".
התיאור הזה של אלג'ברתי מתמצת ומוסיף מידע על מה שאפשר לכנות "כיבוש בתרגום": צווים והחלטות נכתבו במקור בצרפתית ותורגמו לערבית, קודם כל לצורכי חברי הדיוואן; אלה נדונו בישיבות, לפעמים נערכו ושונו ואז תורגמו שוב, מערבית לצרפתית. עד כמה עיצבו אותם המתרגמים האלמונים, עד כמה יצרו את ההבנות או את האי-הבנות באינטראקציות בין הצרפתים לאוכלוסייה המקומית, ובכך עד כמה עיצבו את עצם הכיבוש והאופן שבו הובן, תועד ונחקר –נושאים אלה לא טופלו כמעט בהיסטוריוגרפיה של הכיבוש וראויים למחקר של ממש.
הביוגרפיה של אלחשאב מעלה עוד תובנה. זו ביוגרפיה אוהבת ואוהדת של חבר קרוב. אלג'ברתי היה יכול להותיר את התיאור של היחסים (ארוטיים או אחרים) בין אלחשאב והאוריינטליסט הצרפתי הצעיר מחוץ לביוגרפיה אם חשב שתיאור זה יפגע בדמותו. אבל הוא בוחר לכתוב עליהם. מבחינת אלג'ברתי אין ביחסים האישיים בין השניים כל בעיה (בשונה מאוד מהאופן שבו דיווח על יחסים בין צעירות מקומיות וחיילים צרפתים); הם אינם מאיימים על עולמו או על הסדר הפוליטי-דתי-עות'מאני שבו האמין. העוינות לכיבוש אינה מיתרגמת אצל אלג'ברתי לעוינות לצרפתים או לצרפת. כפי שלא היסס לבקר את הממלוכים, את העות'מאנים ואף את חלק מהעוּלָמָא על בסיס פועלם, כך לא היסס להביע הערכה למה שהיה ראוי בעיניו להערכה – לאדמיניסטרציה צרפתית יעילה, לידע מדעי, להישגי ההנדסה, לחוקי עבודה ולהגינות כשהיא מתגלה. הוא תיאר את בונפרט בהערכה, למרות היותו מפקד הכוח הכובש; את יציאתו לסואץ ללא פמליה מיותרת, עם תרמיל גב המכיל את ארוחותיו; את ההכנות לפעילות צבאית; את הזהירות והתכנון של מפקדי הצבא הצרפתי מול אלה של הממלוכים או העות'מאנים. הוא גם תיאר את היהירות של הגנרל קלבר, את סגנונו הפומפוזי ואת היעדר האנושיות באינטראקציה שלו עם העולמא, והשווה בינו לבין בונפרט. בונפרט אצל אלג'ברתי היה פתוח במגעים עם העולמא, "הם יכלו לצחוק איתו" והרגישו שהם יכולים לפנות אליו. זהו תיאור שעומד בניגוד מוחלט לדימוי של השניים בהיסטוריוגרפיה הצרפתית.
אלג'ברתי מציע לחוקר של הכיבוש הצרפתי דברים נוספים. הוא מספק את הפרטים, את היום-יום, ומאפשר לראות את הפערים בין מדיניות שנרקמת בפריז ובין האופן שבו היא מבוצעת במקום, את הפערים בין תיאוריות לבין אופן תרגומן וביצוען בשטח, בין החלטות מפקדים ופעולות של חיילים, את הכוונות והתוצאות, ואת הסכנה הטמונה בכך שמנגנוני התעמולה של הכובש מתחילים להשתלט על האופן שבו הוא קורא את המציאות. אבל יותר מכול אלג'ברתי חושף את הסתירה האינהרנטית שבמושג "כיבוש נאור".
הכיבוש הצרפתי של מצרים היה ייחודי כפי שכל אירוע היסטורי הוא ייחודי, אבל הוא גם חלק מתבנית רחבה יותר של מדיניות קולוניאלית צרפתית ואינטרסים מסחריים של צרפת מסוף המאה השבע-עשרה. מדיניות זו ומאפייניה התקיימו לפני המהפכה הצרפתית והמשיכו גם אחריה. זו מדיניות שהכירה בשונות בין אוכלוסיות ובגבולות האפשריים של כפייה. היא התקיימה בקריביים ובקורסיקה לפני המהפכה וכן באזורים שסופחו לצרפת עצמה עוד בימי לואי ה-14, והיא גם חלק ממאבק רחב וממושך יותר בין שתי המעצמות האירופיות המרכזיות – בריטניה וצרפת. זו פרספקטיבה רחבה שההיסטוריון חייב לשמור עליה. אביא עוד דוגמה:
פעמים רבות מובאים סיפור הפרחת הכדור הפורח במצרים ותגובתו של אלג'ברתי להדגמה הצרפתית הכושלת כדוגמה לחוסר היכולת של חברה מסורתית להתפעל מקדמה טכנולוגית ולהיפתח כלפיה, או, בידי היסטוריונים אחרים, כדוגמה ליוהרה צרפתית כלפי הילידים שאת ליבם הם ניסו לקנות במופעי ראווה נוצצים.
הרחבת המבט מראה שכארבע שנים לפני האירוע במצרים, בינואר 1794, נערכה בפילדלפיה הדגמה דומה של יכולות התעופה הצרפתית, שפותחו על ידי האחים מונגולפייה בשנות השמונים של המאה השמונה-עשרה. המדגים היה הצרפתי ז'אן פייר בלנשרד, ובין האלפים שבאו לצפות בפלא ולהתרשם מההישג הצרפתי היו גם הנשיא ג'ורג וושינגטון, סגנו ג'ון אדמס, מזכיר המדינה תומס ג'פרסון ומנהיג בית הנבחרים ג'יימס מדיסון. ההדגמה בפילדלפיה עברה בהצלחה גדולה יותר מאשר זו שבקהיר, וייתכן שאילו ההדגמה בקהיר לא הייתה מסתיימת בהתרסקות היה גם אלג'ברתי חוסך את לעגו מההישג הצרפתי.
היסטוריה עולמית והיסטוריה מקומית דורשות מיקודים שונים של העדשה – אם לשאול דימוי מתחום הקולנוע, מעבר תמידי בין זום-אין וזום-אאוט. נדרש גם ידע אינסופי של שפות כדי לבחון את המקורות כראוי, ידע שבדרך כלל אינו בנמצא אצל היסטוריון שתחום התמחותו הוא (במקרה זה) צרפת.
התרגום לעברית של אלג'ברתי הוא תרומה חשובה וממשית למחקר של ההיסטוריה של צרפת, להיסטוריה העולמית ולהיסטוריוגרפיה בכלל. אבל עוד יותר מכך: אלג'ברתי נחשב היסטוריון הכותב במסורת כתיבה מסורתית של כרונולוגיה, שנראית לא רלוונטית להיסטוריוגרפיה המודרנית כפי שאנחנו מכירים אותה במערב. אבל אני מאמינה שהאופן שבו אלג'ברתי עשה שימוש במקורות, האופן שבו קרא בהם "כנגד המטרה" שלשמה נכתבו, הסדר שבו הציב אותם כדי לקדם את ההסבר ההיסטורי שלו – כל אלה מעמידים אותו בשורה אחת עם גדולי ההיסטוריונים האירופים של המאה התשע-עשרה, וההיסטוריה שלו ראויה להילמד בכל מסגרת אקדמית העוסקת בהיסטוריה כדיסציפלינה.
עוד באותו נושא: