חברנו לחוג המתרגמים עידן בריר הסב את תשומת לבנו למאמר שפרסם בעתון 77 בנוגע לשאלת התעתיקים בתרגום מערבית לעברית. המאמר חשוב ועוסק בסוגיית התעתיק של הערבית, נושא שגם אנו במכתוב مكتوب דנו בו. חלק מהנקודות של עידן מתכתבות עם רציונל התעתיק של מכתוב, ולגבי חלק אחר – הרי שגישת התעתיקים של מכתוב שונה. ראו כאן מספר נקודות שמעלה עידן במאמר שאנו מפרסמים להלן, ובפסקה שלאחר מכן התייחסות למודל התעתיק של מכתוב مكتوب ולגישה שהתגבשה בספרי הסדרה.
במאמרו, יוצא בריר נגד תרגום מדעי וכבול מדי, שמצד אחד לא מאפשר חופש החלטה למתרגם/ת, ומצד שני לא מאפשר קריאה נכונה וקולחת של קוראים שאינם בקיאים בשפה הערבית. כך לדוגמה הוא מביא דוגמאות "מדעיות" כגון התעתיק מצטפא לשם مصطفى, רמצ'אן לחודש رمضان, אנתפאצ'ה למילה انتفاضة, פיצל לשם فيصل, דבי לאמירות دبي, ועוד. בין היתר, טוען עידן כי גם ניקוד מילה בתור פתרון אינו אופטימלי שכן תהא זו "חריגה על טקסט לא־מנוקד". לדבריו, לעיתים שומרים המתרגמים על התעתיק כחומות של גילדה, ולעיתים עושים זאת מסיבות דידקטיות כדי לתת "טעימה" מהערבית ולעודד קוראים ללמוד ערבית. בסיכום שלו, הוא לא מציע טבלת תעתיקים חדשה, אלא מבקש להשאיר למתרגמים מרחב שיאפשר לקבוע את התעתיק הנדרש לפי קהל היעד, הסוגה, וכו'.
גם במכתוב مكتوب שעד כה פורסמו בה 20 יצירות נדרשנו לשאלת התעתיקים, בין היתר כדי לתת קווים כלליים של "שפה משותפת" של הסדרה. בין היתר קיימנו דיון על תעתיקים בשנת 2018 (ראו כאן) ופרסמנו רציונל של שיטת התעתיקים שאנו מבקשים לקדם בסדרה (ראו כאן). כפי שציינו, הסדרה שלנו, המוקדשת כולה לתרגום מערבית לעברית, מבקשת להנכיח את הערבית בתוך העברית ולהפגיש בין שתי השפות, לכן גם אנו מנסים להתקרב לערבית ככל הניתן. כך לדוגמה, אין שימוש במקפים בסדרת מכתוב (תופעה שככל הנראה החלה באירופה, בתרגומים בין ערבית לשפות לא-שמיות) ואנו מתעתקים עבד אלרחמן אלג'ברתי לדוגמא בדיוק כמו הערבית (ולא "עבד א-רחמן אל-ג'ברתי" כפי שאולי יופיע בחלק מהתעתיקים ה"מדעיים"). לגבי האותיות עצמן, כשיש מקבילה שמית בעברית, אז אנו מנכיחים אותה ומשתמשים בה. זה כנראה אחד מ"סלעי המחלוקת" הקיימים בין הגישות, אולם זוהי החלטת מערכת, ולכן אנו מתעתקים מנצור ולא מנסור, איצטדיון אלבצה ולא איצטדיון אלבסה, וכן הלאה. למעשה, האות היחידה שאנחנו "המצאנו" היא התעתיק של האות ض בערבית, אותה אנו מתעתקים עם ד ועליה קו מאוזן (דֿ) וזאת בשל העובדה שהערבית- لغة الضاد- ייחודית בשל אות זו. לגבי שימוש בכתיב חסר או כתיב מלא, אנו מאפשרים חופש תרגום, ואכן לעיתים בספרי מכתוב مكتوب מופיע שם העיר אלקֻדְס ולעיתים אלקודס, והעיר بيروت יכולה להופיע כך בַּיְרוּת אך בדרך כלל נבחר כך: ביירות. שאלה נוספת היא לגבי האותיות ظ ו-غ והאם לתעתק אותן כ-ט' ו-ע' בהתאמה, כפי שאכן עשינו עד כה ברוב המקרים. באופן כללי נציין כי לפי רציונל מכתוב, ובשל יחסי הכוח עברית-ערבית, סימון הטקסט כ"לא-עברי", לדוגמה בהכנסה של ניקוד או בציון העיר אלרמלה במקום רמלה, הוא אלמנט שאנו מבקשים לשמר; בכך אנו מסמנים שהטקסט לא נכתב בעברית, ושיש כאן פעולת תרגום. לצד זו, אנחנו מבקשים לצאת נגד מסורות אוריינטליסטיות אחרות (דוגמת השימוש באנתפאצ'ה או רמצ'אן או שימוש בהערות שוליים מרובות- תופעה שאנו מנסים למזער עד למינימום). במילים אחרות, אנו מבקשים למצוא דרך נכונה שתשקף את התרגום מערבית לעברית, וכן את הקול הדו-לאומי דו-לשוני של הדיאלוג היהודי-ערבי המתרחש במכתוב مكتوب.
אנו מברכים על הדיון ומביאים להלן את המאמר המלא של עירן בריר לעיון המתעניינים והמתעניינות בסוגיה זו.