זמן הסוסים הלבנים: האיליאדה הפלסטינית

הרומן זמן הסוסים הלבנים משתרע על פני למעלה מ-120 שנה בחיי הארץ, החל בתקופת השלטון התורכי, דרך המנדט הבריטי וכלה בהתיישבות היהודית בארץ. כאן מובאים דברי המתרגמת וחלקים שבחרה מתוכו.

 

דבר המתרגמת: ברוריה הורביץ 

הרומן זמן הסוסים הלבנים משתרע על פני למעלה מ-120 שנה בחיי הארץ, החל בתקופת השלטון התורכי, דרך המנדט הבריטי וכלה בהתיישבות היהודית בארץ. על רקע האירועים ההיסטוריים והאינטראקציה בין התושבים הערבים לשלטונות ולמתיישבים היהודים טווה הסופר אבראהים נצראללה בכישרון מופלא את קורותיהם של שלושה דורות בני משפחה אחת ושל כפר אחד שהיה ואיננו עוד, כפר אבותיו. בספר משובצים סיפורים מרתקים – סיפור לצד סיפור, סיפור רודף סיפור, סיפור בתוך סיפור, וכולם מבוססים על עדויות חיות של אנשים שחיו בארץ באותה תקופה, חוו ישירות את האירועים ונעקרו מבתיהם.

בתוך הסיפורים משתלבים יחסי אהבה ושנאה (אהבתו העזה של ח'אלד לכלתו הייתה לשיחת היום בקרב תושבי אלהאדיה. הדבר לא נשא חן בעיני הגברים, אך הנשים התלחשו ביניהן ואמרו: ככה הגברים צריכים להיות, אחרת מה הם שווים?), יחסי חברות וכבוד ומרות ודיכוי, יחסי הורים וילדיהם, יחסים בין אחים, בין סוסים לבעליהם, בין אוהבים, בין שלטון לנתינים, בין נוצרים למוסלמים, בין תושבים לשכניהם, בין הטבע לאדם (הבצורת הקשה מצצה את עורקי האדמה, חדרה עמוק עד השורשים והפכה את האדמה האדומה לחול צהוב ואת ענפי העצים לקמלים וחיוורים. בארות המים יבשו, ואיש ללא מצא ולו טיפת מים אחת להרוות את צימאון ילדיו ועדריו), מנהגים ומסורות – מנהגי אירוח, שמחות ואבל, מנהגי חתונה, שירים ופתגמים עממיים ("כף היד לא תכה את המרצע" שמשמעו החלש לא יכול להילחם בחזק), מעמדם של הסוסים המהווים את חוט השדרה הפיזי והנפשי לאורך הספר (והיה אם יאבדו האנשים את סוסיהם, נגן עליהם כעל בני משפחותיהם. את מחייתנו מדי יום נחלוק עמם, סַכֵּי עיניים ומרדעות נלבישם). וכל אלה אנושיים, מרגשים, נוגעים ללב ולעתים קשים וכואבים ("באותו לילה התעוררו תושבי אלהאדיה מהאש שבערה בשדות החיטה והפכה את חשכת הלילה לאור יום. היה זה מחזה שלא ראו אכזרי ממנו…באור השריפה הגדולה נראתה הקולוניה עירומה לגמרי, ולראשונה הצליחו תושבי הכפר לראות מרחוק צללי אנשים נעים ממקום למקום בין הבתים הטרומיים וקרוב לגדר התיל. עם שוך הרוחות התפשטה האש באיטיות, וחשכת הלילה בלעה את הדמעות שהציפו את איני האנשים").

כדי להאיר את עיני הקורא ולהביא את הסיפורים לכלל שלמות הוסיף הסופר הערות היסטוריות, תרבותיות ואף פיוטיות.

הספר יצא לאור לראשונה בערבית בשנת 2007, וזכה להצלחה גדולה בעולם הערבי, ותואר לימים כאיליאדה הפלסטינית. בשנת 2009, נכנס הרומן לרשימה הקצרה של פרס בוקר הערבי.

זהו התרגום הראשון של נצראללה לעברית. עבודת התרגום זכתה, ככל ספרי מכתוב, לליווי מעודד וחם של המערכת ובראשה ד"ר יוני מנדל ופרופ' יהודה שנהב, והושלמה עם העריכה החכמה והמחכימה של דימה דראושה ויונית נעמן. מעבר לתפיסה של שותפות בעבודת התרגום והעריכה בין יהודים לערבים, ראוי לציין את הערך המוסף של העורך הערבי שזו שפת אימו, והוא חי את השפה על מושגיה, ערכיה וסמליה.

להלן חלק נבחר מהרומן.*

 

דמותו של אלאדהם

אלהבּאבּ עשה את דרכו בשוק אלהאדיה. העיניים היו נשואות אליו בפחד, ואיש לא העז להתייצב מולו.

די היה לו בסיבוב אחד בתוך הקהל כדי לדעת מה הוא רוצה, והבעת החרדה שניכרה בפני האנשים עוררה בו התרוממות רוח בל תתואר.

לאחר שירד מאלחמדאניה, ובטרם נגעו רגליו באדמה ראה לפתע בעיני רוחו את דמותו של אלאדהם וכמעט מעד.

הוא אחז בקצה הרסן וכמו הפך לנציב מלח קפא במקומו במשך דקות אחדות בטרם הוציא את רגליו מהמשוורת.

הוא ראה את אלאדהם בצלמו ובדמותו ניצב בצידה השני של סוסתו ללא אוכף ורסן. שְחור גופו נוצץ בשמש כפני הים בלילה חשוך, ים מואר בקרני אור המגיעות משום מקום. הסוס נפנה אליו והתבונן בו, אחר כך הסתובב והתרחק מהמקום.

פניו של אלהבּאבּ קדרו כאילו כוסו בשכבה של אפר קר, והוא המשיך לנעוץ את מבטו בסוס המתרחק עד שנעלם מעיניו.

¤ ¤ ¤

תמיד שנא את החזיונות השחורים הללו שהופיעו לפתע והעכירו את יומו. הוא חשב לחזור לשם עם האקדח שלו, חשב על כדור אחד שיבקע את אותה סרבנות, שהרי אין דבר טוב יותר מכדור כדי לאלף סוס סורר.

אבל אלהבּאבּ לא חזר, ועל כך עתיד היה להתחרט עמוקות.

הוא נזכר שראה בשוק סייחה אדומה עם כתם לבן שהאיר את מצחה, וכאשר עבר בין האנשים ראה אותה שנית. המוכר הבין שהגיע יומו ביש המזל וניסה להתרחק, אולם אלהבּאבּ צעק לעברו:

"לאן אתה הולך? השוק עוד לא נסגר."

האיש נעמד והסתובב לאלהבּאבּ מבלי לדעת בדיוק מה מצפה לו.

¤ ¤ ¤

אלהבּאבּ עמד לעזוב את השוק, מסתפק בסייחה האדומה ומותיר את בעליה בוכה מצער הרחק מעיני האנשים. לפתע ראה בדואי מגיע מרחוק ומאחוריו נאקה מרהיבת עין ביופייה.

הוא לא היה היחיד שהבחין בה. כולם סבבו אליה את ראשיהם, והשתררה דממה. ברור היה להם שהקורבן הבא צועד לקראת מר גורלו.

אולם הבדואי לא נכנס אל השוק אלא עקף אותו, והם הבינו שהוא איננו אלא עובר אורח ושאין בכוונתו למכור את הנאקה.

"אֲחִי הערבים," קרא לו אלהבּאבּ.

הבדואי נעמד והסתובב אל מקור הקול.  פניו היו עטופות במטפחת ולא ניתן היה לראותם.

"כן?"

"יברך אותך האל," אמר לו אלהבּאבּ בטון ציני מעט, "הנאקה הזאת למכירה?"

"נאקה כמוה איננה למכירה," ענה לו הבדואי בקול מחוספס.

אלהבּאבּ התקרב לעברו, משוכנע שנאקה שכזו לא תצעד צעד נוסף בלעדיו.

"אללה ושליחו התירו למכור ולקנות," אמר.

"נאקה כמוה איננה למכירה," חזר הבדואי על דבריו.

"אל תהיה כופר, בן אדם," אמר אלהבּאבּ.

"אין אלוה מבלעדי אללה, ומוחמד שליח אללה[1]," אמר הבדואי.

כל האנשים בשוק זנחו את עיסוקיהם ונשאו את עיניהם אל השניים. הם התקרבו אליהם, משתוקקים לדעת מה תלדנה הדקות הבאות, אף כי לא היה להם ספק שזהו יום ביש מזל לבדואי המסכן.

¤ ¤ ¤

אלהבּאבּ ניגש אליו והושיט לו את ידו, ועל מצחם של כל האנשים החלו לבצבץ אגלי זיעה.

הבדואי הושיט אף הוא את ידו.

"ברך את הנביא."

"אלוהים, ברך את הנביא," אמר הבדואי.

"אקנה אותה בחמש מאות גרושים."

"נאקה כמוה איננה למכירה."

אלהבּאבּ הגביר את לפיתת ידו ואמר:

"אוסיף לך עוד עשרים."

"נאקה כמוה איננה למכירה."

הבדואי ראה מזווית עינו שמבטי כל האנשים בשוק נשואות אליהם.

"אוסיף לך עוד עשרים."

"נאקה כמוה איננה למכירה."

כולם עצרו את נשימתם, תוהים מה יהיה הצעד הבא.

באותו רגע מכריע ובלתי נמנע החלה ידו של הבדואי לסגור אט אט על ידו של אלהבּאבּ. הלה הרגיש שקורה דבר מה שונה ובלתי צפוי, ושוב ראה בעיני רוחו את דמותו של אלאדהם. חזיון שחור שמתגלה פעמיים ביום הוא סימן למזל רע, אמר בליבו.

"אוסיף לך עוד עשרה גרושים," המשיך.

"נאקה כמוה איננה למכירה."

טיפות זיעה החלו לבצבץ על מצחו של אלהבּאבּ, טיפות נוצצות שנראו לעיני רבים.

אלהבּאבּ היסס אם למשוך את ידו או להמשיך להעלות את המחיר, ולבסוף אמר:

"אוסיף לך עוד חמישים, לא יותר."

"נאקה כמוה איננה למכירה."

היה זה אחד מרגעי האימה, שכן איש לא ידע מה מתחולל בליבו. הזיעה שטפה את בגדיהם וניגרה למרגלותיהם, הופכת את רחבת השוק לים של בוץ. רוח קרה נשבה וכולם רעדו כעלה נידף. ואז התלקחה אש.

בעל הסייחה האדומה היה מופתע מהשתיקה שהשתררה בשוק, אולם לא העז להתקרב מחשש פן יתגלו שרידי דמעותיו.

אלהבּאבּ הבין שידו על התחתונה ושזהו היום השחור בחייו. הוא ניסה למשוך את ידו, אך היד השטנית מעכה אותה יותר ויותר.

כיצד יוכל לצעוק מכאב? כיצד יוכל לשאת את סבלו דקות נוספות?

"אתן עוד אלף," צעק.

באותו רגע נצצו עיני האנשים בשמחה לאיד בהיותם משוכנעים שהמערכה הוכרעה.

"נאקה כמוה איננה למכירה," חזר הבדואי בשלווה על דבריו בעודו מחזק את לפיתתו.

¤ ¤ ¤

אלהבּאבּ נזכר ביום ההוא שבו ננעצה החרב עמוק בבשרו. הוא נזכר כיצד עמד לצעוק, אך הבליג על כאביו וזכה בכול – בחייו, בשררה, ביוקרה ובשם שלשמעו נרעדו כולם. אולם עתה העניינים לא התנהלו לפי רצונו אפילו כאשר הציע לקנות את עצמו באלף גרושים נוספים בתשלום אחד. הוא עמד לצעוק: אתן לך עוד אלפיים, אך הרגיש שקולו שוקע עמוק בחזהו שנותר ריק מאוויר.

הבדואי היה משוכנע שהעניין הסתיים ושכל מה שנותר לו לעשות זה ללחוץ עוד מעט. הוא הרגיש שהיד השנייה איבדה את כל כוחה ונפחה את נשמתה בין אצבעותיו. הוא לחץ לחיצה אחרונה, וכל האנשים השמיעו קריאות הפתעה כאשר ראו את אלהבּאבּ קורס תחתיו וברכיו ננעצות בבוץ.

הבדואי המשיך ללפות את כף ידו עד שהיה משוכנע שיריבו נחל מפלה סופית, ואז הניח ליד ליפול, הסתובב והחל ללכת כשהוא מוביל אחריו את נאקתו.

אלהבּאבּ נעץ את מבטו בגבו של הבדואי ההולך ומתרחק, ולשווא ניסה להגיע בידו הימנית לאקדחו. הוא ניסה להגיע אליו בידו השמאלית, ואז קלטה אוזנו את קול המולת האנשים שנעצו בו מבטים מאיימים בעודם מתקרבים לעברו, והוא ידע כי כל תנועה מצידו תביא למותו.

הוא הניח את ידו השמאלית על הארץ, נשען עליה ונעמד על רגליו.

לפתע נשמעו קריאות שמחה, וכולם פתחו בריצה לעבר הבדואי. הלה נעצר והסתובב אליהם.

"מי אתה, אֲחִי הערבים?

"אחד מכם," ענה, וקולו היה שונה לגמרי.

בקושי רב השליך אלהבּאבּ את עצמו על גבה של אלחמדאניה והחל להתרחק מהמקום, מותיר מאחוריו את הסייחה שקנה. משמצאה את עצמה משוחררת עמדה אובדת עצות עד שניגש אליה אחד האנשים ואחז ברסן שלה.

"רק לך מגיע הכבוד להשיבה לבעליה," אמר האיש לבדואי, ואחר כך קרא:

"רדוואן."

הוא לא היה צריך לחזור על קריאתו שנית, שכן האנשים מיהרו לפנות לו דרך.

ח'אלד הושיט את הרסן לבעל הסייחה, אולם ידיו לא היו פנויות, שכן מצא את עצמו מחובק בידי האיש שהשיב לו מלבד הסייחה גם את כבודו.

כולם התפרצו לעברו לחבקו. מרחוק ניתן היה לראות את כל תושבי אלהאדיה נוהרים אל השוק לאחר שהבינו שהתרחש בו אירוע חשוב. רבים מהם התחרטו עוד זמן רב אחר כך שלא היו שם ולא ראו במו עיניהם את מה שקרה.

כאשר חאג' מחמוד הגיע אל השוק האנשים פינו לו דרך והוא התקדם לעבר הבדואי וחיבק אותו. בעודו חבוק בזרועות החאג' לחש הבדואי על אוזנו:

"עלינו להתכונן עכשיו לכל אפשרות, אבא."

החאג' הרים את ידיו והסיר את המטפחת מעל פני הבדואי, ולמראהו נעתקו המילים מפי כולם.

 

*חלק זה מופיע בעמודים 164-168 ברומן זמן הסוסים הלבנים שיצא לאור בדצמבר 2018 במסגרת סדרת מכתוב, הוצאת מכון ון ליר ועולם חדש. לפרטים נוספים ולרכישת הספר לחצו כאן

*ספר זה תורגם לפי מודל התרגום הדו לשוני והדו לאומי של מכתוב. על כל תרגום עובדים בנוסף למתרגם גם עורך תרגום בערבית ועורך תרגום בעברית; לבד מהשבחת איכות התרגום, תהליך זה מאפשר תנועה בין השפות ומונע יצירת חיץ ועיסוק בלעדי של יהודים בעברית וערבים בערבית.

[1] אין אלוה מבלעדי אללה, ומוחמד שליח אללה – השהאדה (העדות) שהיא הכרזת האמונה האסלאמית בייחודו של האל ובשליחותו של הנביא מוחמד. זוהי המצווה הראשונה מבין חמש מצוות היסוד של האסלאם.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *