שנת הארבה: שנה בחיי הארץ מנקודת ראותו של אחסאן אלתורג'מאן

ראיון עם ד"ר אביגיל יעקבסון בעקבות צאתו לאור של היומן "שנת הארבה- יומנו של החייל אחסאן אלתורג'מאן, פלסטיני בצבא העות'מאני 1915-1916" שחושף את הקוראים לתקופה דרמטית ומכוננת בהיסטוריה של הארץ.

 

יום שני, 29 במרס  1915

יש לנו חלקת אדמה שנקראת כַּרְם אלאַעְרַג' – כרמו של הצולע – אין לי מושג למה, וחלקה נוספת קטנה יותר. בשתי החלקות נטועים עצי זית ויש בורות מים. הבור הגדול יותר נמכר מדי שנה בסכום של לא פחות מעשרים לירות צרפתיות. בשנה שעברה הציעו לאבי מחיר שהוא לא הסכים לו, כי חשב שימכור במחיר גבוה יותר. אחר כך התחילו תושבי העיר לבוא לשאוב את מימיו ולמכור אותם עד שאזלו, ולא קיבלנו תמורתם אפילו פארא.  השנה החיילים ירדו לאדמתנו והתחילו לשבור את עצי הזית ולמוכרם כאילו היו שאריות שהותירו אחריהם הצבא או הסולטאן. אבל אם היו כאלה, אף אחד לא היה מעז לגעת בהם, אלא היו שומרים עליהם.

החיילים לא הסתפקו בכריתת ענפי העצים לשימושם, לא החלו סוחרים בהם ומוכרים את העץ למאפיות. למי תתלונן? כשאנחנו מדברים עם הקצינים הם אומרים "איננו יכולים לשלוט בחיילים", וכשאנו מדברים עם אלו שמעליהם, הם חושבים שזה חלק מרכושם ויש להם זכות לעשות זאת, כי כל דבר שהחייל עושה הוא מותר. אני מתבייש לכתוב על הקצינים שהם לא יכולים לשלוט בחייליהם. איך המפקד יהיה מפקד אם אין לו יכולת לשלוט בחייליו? אבל התשובה לכך פשוטה: המפקד נטש את חייליו ואינו מתעניין בהם. הוא הולך אל השווקים ובתי-המרזח וממלא את בטנו באוכל, ואת ראשו בשיכר. אחר כך הוא הולך אל בתי ההפקר, וכך הוא מבלה את כל ימיו. איך יכול המפקד לשלוט בחייליו בצורה כזו? המילה מפקד פירושה מי שפוקד ומנהיג ומארגן את ענייני חייליו, האחראי עליהם. לְמה ניתן לצפות מקצינינו אם הם במצב כזה, ובנוסף לזאת הם אינם יודעים לנהל את חייליהם. לְמה אפשר לצפות ממדינה במצב כזה?

יורד היום גשם שוטף, ואנחנו זקוקים לו. הארבה התפשט בכל הארץ. הוא הגיע לפני שבעה ימים מכיוון מזרח וכיסה את השמים. באותו יום לקח יותר משעתיים עד שכולו חלף, אללה ריחם עלינו. מלחמה, יוקר, ארבה ומגפות פושטות בארץ. מר גורלך, אתה העני. אנא, אלי, רחם עלינו. מפעם לפעם מבקר אותנו [3 שורות לא קריאות] אבל מה התועלת בזאת?

 

יומנו של החייל אחסאן אלתורג'מאן שקיבל את השם "שנת הארבה" הנו יומן יוצא דופן שחושף את הקוראים לתקופה דרמטית ומכוננת בהיסטוריה של הארץ: שלהי האימפריה העות'מאנית, מאורעות מלחמת העולם הראשונה, ותחילתו של עידן חברתי ופוליטי חדש. לרגל צאתו של היומן לאור בעברית בסדרת מכתוב, ערכנו את הראיון הזה עם ד"ר אביגיל יעקבסון שליוותה את תהליך התרגום כיועצת מדעית. ד"ר יעקבסון היא מרצה בכירה בחוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה, והיא חוקרת את ההיסטוריה החברתית והאורבנית של א״י בתקופה העות'ומאנית המאוחרת ובתקופת המנדט הבריטי. לאחר כמאה שנה מכתיבתו, גילתה ד"ר יעקבסון את היומן לראשונה וסייעה בחשיפתו וצאתו לאור בערבית ולאחר מכן באנגלית ובטורקית בעריכת הסוציולוג הפלסטיני פרופ' סלים תמארי.

תחילה, ספרי לנו מי היה אחסאן אלתורג'מאן?

אחסאן היה חייל צעיר בצבא הטורקי ששירת במפקדה העות'מאנית בנוטרדאם במהלך מלחמת העולם הראשונה. הוא היה בן למשפחה מוסלמית שחיה בעיר העתיקה בירושלים,  והיה מאוד מקורב ומושפע מבני האליטה הירושלמית, המוסלמית והנוצרית, ובמיוחד מחליל אלסכאכיני, המחנך הירושלמי שהוא תפס בתור המנטור שלו. אחסאן למד בבית ספר של אלסכאכיני והרבה מהסיבה שהחליט לכתוב יומן זה בהשפעה שלו.

איך גילית את היומן שלו?

אחסאן אלתורג'מאן במדי הצבא העות'מאני, ירושלים 1915 (מתוך האוסף של סאלח אלתורג'מאן).

כתבתי את הדוקטורט שלי על ירושלים בתקופת מלחמת העולם הראשונה, וכבר בתחילת המחקר הבנתי שקיים מחסור בחומרים פלסטינים וערבים על התקופה הזאת. מצאתי הרבה ספרות, גם ספרי זיכרונות ואוטוביוגרפיות, של יהודים שחיו בתקופה הזאת אבל מעט מאוד חומרים אוטוביוגרפיים של פלסטינים. ואז נתקלתי בהערת שוליים בספר של יהושע פורת שבה הוא מזכיר יומן של חייל מוסלמי ששירת בירושלים בתקופת מלחמת העולם הראשונה ונותן הפניה לאוסף AP (חומרים המוגדרים "רכוש נטוש") של הספריה הלאומית בגבעת רם. ניגשתי לארכיון הספריה ומצאתי את היומן- 190 עמודים כתובים בכתב יד. על העמוד הראשי הופיע השם מוחמד עאדל אלצאלח מירושלים. התחלתי לקרוא את היומן ותוך כדי ראיתי שמופיעים בו הרבה מאוד שמות מוכרים כמו אלסכאכיני ואחדים מבני משפחת ח'אלדי ונשאשיבי, ובין השאר, הוא הזכיר שהוא קרוב משפחה מצד האמא של הח'אלדים. מאחר ורשיד ח'אלדי היה המנחה שלי לדוקטורט, ניגשתי אליו ושאלתי אותו אם הוא מכיר מישהו כזה מהמשפחה והוא פשוט לא ידע. זה היה ממש מסתורי בעיניי. לא הצלחתי לפתור את התעלומה ולהבין מי זה האדם הזה שכתב את היומן. המשכתי לקרוא ביומן וכשלא הצלחתי לפענח כמה ביטויים, פניתי לסלים תמארי וכאן הוא נכנס לתמונה למעשה. הוא ראה את היומן בפעם ראשונה וממש נדהם. אחרי זה, קיבל לידיו עותק מהספריה הלאומית והתחיל לעבוד עליו בנפרד, והוא זה שהגיע לזהות של אלתורג'מאן באמצעות המחקר שעשה. הוא גישש והצליב מקורות וחיפש אותו דרך הקשרים שהיו לו עד שהגיע למשפחתו בירדן. הם לא ידעו בכלל שאחסאן כתב יומן, זה היה חדש להם לגמרי. מעבר למה שכתוב ביומן עצמו, זה הרגיש כמו התגלגלות של סיפור בלשי ממש. עד עכשיו לא ברור איך היומן הגיע לאוסף של הספריה הלאומית ומאיזה ספריה הוא נלקח. אז הספרן אמר שזה נמצא בספריה של משפחת דג'אני אבל לא יודעת עד כמה זה מוכח.

איך תפס אחסאן את הזהות שלו? האם הוא הזדהה עם העות'מאנים?

אלה הנושאים שעניינו אותי במיוחד. השאלות של הזהות והמקום שלו בקונטקסט העות'מאני של התקופה, ואיך נתפסת העיר בעיניו, ופחות הסיפורים האישיים ששקיימים ביומן גם כן. אתחיל בזה שאחסאן הצליח, בעקבות קשרים שהיו לו, להימנע משירות בגדוד עבודה ובחזית, ובעצם היה חייל פשוט במפקדה העות'מאנית, או כמו שסלים כותב את זה יפה בספר "הוא בילה את שנות השירות בגלגול השפם שלו". יחד עם זאת, הוא ראה את כל הקצינים ובעלי התפקידים שהסתובבו סביבו, והטענה שלי שבתקופה הזו הוא עבר שינוי זהותי והתרחקות מהקולקטיב העות'מאני, מהזהות העות'מאנית וממעגל השייכות שהזדהה איתו עד לשלב הזה. זה קרה בעקבות מה שהוא תפס כהזנחה של השלטונות העות'מאנים את התושבים בירושלים וכלל הנתינים שלהם באימפריה, חוסר האחריות שהיתה להם במהלך המלחמה והאופן שבו פעלו, לרבות התליות שהיו בירושלים ובביירות והתייחסות של ג'מאל באשא והקצונה העות'מאנית לפעילים הערבים. וזה בעצם הוביל לתהליך של שינוי זהותי הדרגתי עד שלקראת סוף היומן הוא כבר מדבר על האימפריה העות'מאנית במלים מאוד קשות, בתור אימפריה ברברית שמזניחה ובוגדת בנתינים שלה. במקביל, הוא מהלל את שריף חוסיין, בתור הנציג של הלוחמים הערבים ושל האינטרס הערבי, ומזכיר שמות אחרים כאלה. אבל למרות שהעניין של הערביות, וגם הפלסטיניות אגב, עולה ביומן, הוא לא נשמע מהודק מספיק. קשה ממש לומר שהיתה לאחסאן איזה שהיא תפיסת עולם מגובשת וברורה לגבי זה, הוא פשוט התייחס לכל מיני אופציות של שייכות לאומית בהשפעת הקונטקסט ההיסטורי והחברתי שהשפיע עליו ועל תפיסותיו כאמור. הוא גם מדבר על היהודים והציוניים ויודע שיש התארגנות פוליטית אבל שוב לא חושבת שהיתה לו דעה מגובשת מבחינה פוליטית גם בהקשר הזה, ובכל מקרה, היהודים הם לא עיקר העניין ביומן הזה.

מה מייחד את היומן של אלתורג'מאן בהשוואה ליומנים אחרים מאותה תקופה?

ישנם יומנים אחרים שנכתבו על ידי חברי האליטה הפוליטית, האינטלקטואלית והתרבותית אבל מה שמייחד את היומן הזה שאין בקונטקסט הפלסטיני יומנים כאלה שנכתבו בידי אנשים פשוטים. נכון שהוא לא היה לגמרי אדם פשוט אבל הוא היה דמות אנונימית- הוא לא היה מוכר ולא היה פעיל. אמנם הסתובב בקרב הקבוצה הזאת והמשפחות הללו אבל הוא עצמו היה אנונימי וזה מה שמייחד אותו. דבר שני וקשור זה העובדה שמדובר ביומן מאוד אותנטי ולא "מתיפייף". שכן אחסאן כתב למגירה ולא מתוך מטרה לפרסם, בעוד שבמקרה של המורה שלו אלסכאכיני נגיד היה ברור שזה הולך לפרסום. הוא ממש רשם את המחשבות והרגשות שלו מעכשיו לעכשיו, מעין תיעוד יומיומי של מה שהוא רואה וחווה, מה שהוא קורא והרכילויות שהוא שומע, מה עובר לו בראשו, הפנטזיות שלו ואפילו הדיכאונות. הוא לגמרי כתב למגירה ולכן גם חלק גדול ממה שכתב עוסק בדברים אישיים שלו, וזה משהו שמאוד מעניין לחשוב עליו אגב, כחוקרת אני אומרת, שזו שאלה איך להתייחס לסוג כזה של חומר, ומה הסוגיות האתיות שזה מעורר.

תמונה מבית ספר אלדוסתוריה שיסד וניהל ח'ליל אלסכאכיני (השני משמאל), ירושלים 1909 (מתוך האוסף של ואסף ג'אוהריה).

 

מה אנחנו למדים מהיומן על החיים והתנאים בארץ באותה תקופה?

אפשר ללמוד הרבה מאוד על המרחב הירושלמי בזמן מלחמת העולם הראשונה, איך חיי היומיום השתנו, וגם איך העיר נראתה, מה היו המקומות המרכזיים שבהם קורים דברים, מה אכלו ומה לא אכלו, איפה נפגשו וכו'. הרבה שאלות על רעב ומחסור ועל הקושי והמצוקה בתקופה הזאת. מכאן גם בא השם שסלים בחר לספר. אז בנוסף למצור הימי, לבצורת שהיתה בקיץ של אותה שנה והמחסור שגם ככה החריף בגלל הכניסה של האמפריה למלחמה, בשנת 1915 היתה מגפה של ארבה שחיסלה את כל היבולים שעוד נשארו. היומן בעצם נכתב באותה שנה, בין 1915 ו- 1916, והוא נקטע בצורה מאוד פתאומית. סלים גילה אחרי זה שאחסאן נרצח. לא ברור למה ועל איזה רקע אבל הוא נורה על ידי קצין עות'מאני וזאת הסיבה שלא המשיך את הכתיבה. הוא היה בן 17 בסך הכל.

קראת כבר את התרגום של היומן לעברית?

היומן תועתק בהתחלה לערבית כי הוא נכתב בכתב יד, התפרסם בערבית ולאחר מכן באנגלית, אז זה בעצם תרגום שלישי של היומן הזה. אני ליוויתי את עבודת התרגום בתור יועצת מדעית וזה היה תהליך די מורכב של התמודדות עם המונחים הטורקיים ועם הלשון. חלק מהדברים נכתבו אפילו בעאמיה ולא בפוצחא, והכל ביחד היה עבודה קשה של עיבוד ותרגום אבל אני חושבת שנעשתה עבודה מצויינת ומאוד מקצועית, והתוצר הסופי מדבר בעד עצמו.

את חושבת שקוראים שאינם מהתחום האקדמי ימצאו עניין ביומן?

במיוחד אלה. זה בעיקר יכול לעניין אנשים שמתעסקים באופן לא מקצועי בהיסטוריה של ארץ ישראל\פלסטין בתקופה הזאת, במלחמת העולם הראשונה או בסיפורים כאלה שהם לוו דווקא אקדמאיים.

 

יום שישי, 2 באפריל 1915

הנשים מחכות לימים אלה בקוצר רוח. הן מאלצות את בעליהן כל שנה בעונה זו להוציא לפחות שש או שבע לירות. חודש לפני חגיגות נבי מוסא הן נחושות בדעתן לקנות את הדרוש להן, ולילדיהן, אם יש להן ילדים, בגדי חג, שמלות, נעליים, מעילים וכו'. גם השנה הן קנו את כל הדרוש, אבל כמובן לא כמו בשנים הקודמות. זאת בשל החרפת המשבר הכלכלי בארץ, ואזילת המצרכים אצל הסוחרים. נשותינו מסתפקות במעט אוכל ומשקה, ונכונות לשאת השפלה ועלבון, עד שהתרגלו לכך. הן התחילו להאמין שיחס הגברים אליהן הוא היחס הראוי, ושהן חסרות שׂכל, והגברים טובים מהן ועדיפים עליהן. עם זאת סובלת האשה את יחסו הגרוע של בעלה כלפיה מתוך ציפייה לדבר-מה שישמח אותה בעונת החגיגות, כדי שתתנאה בו ותתגאה בו בפני בנות מינה הנשים. היום בשעה שטיילו הנשים באלחרם אלשריף, באו אליהן השוטרים לגרש אותן, תוך שימוש במילים קשות. בכל פעם שגורשו עברו הנשים לצידו השני של החרם, עד שנמאס להן והן הלכו לבתיהן. חלקן הגיעו אל מדרגות ביתנו לסיום כדי להמשיך ולצפות בחגיגות.

כל אימת שאני מעלה בדעתי את מצב האשה המוסלמית והדיכוי בו היא שרויה, אני חש חמלה מרובה ונטייה כלפיהן. איני מוצא לכך סיבה, מלבד הכבוד שאני רוחש להן והרחמים שאני חש. מצבן של הנשים, ובייחוד המוסלמיות, עגום. אני מרגיש שכל הנשים על פני האדמה מדוכאות ומבוזות, ואפילו האמריקאיות והאירופאיות. השבח לאל שלא עשני אשה. אינני יודע מה הייתי עושה לוּ הייתי אשה, אך אין ספק שנפשי הייתה חסרת מנוח כל חיי.

 

שנת הארבה תורגם בסדרת מכתוב לראשונה מהמקור הערבי לעברית, ויצא לאור בתחילת 2019. אחרית הדבר נכתבה בידי סלים תמארי, אחד הסוציולוגים הפלסטינים הכי חשובים כיום. תמארי הוא פליט שנולד ביפו בשנת 1945. מחקריו עוסקים בין השאר בתרבות העירונית של המזרח התיכון ובסוציולוגיה הפוליטית שלו, ובהיסטוריה החברתית של המזרח התיכון בכלל ושל הפלסטינים בפרט.

את היומן תרגם עדו כהן וערך את התרגום עלי צאלח סואעד, שניהם חברי חוג המתרגמים של מכתוב.

פרטים נוספים על הספר כאן.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *